נושא ההגנה על הסביבה הולך ותופס מקום נכבד במערכת הערכים המַנחים את התנהגותנו. איכות הסביבה היא סוגיה מגוונת ומורכבת, ועיקרה הגנה על הטבע מפני השחתה וזיהום, כדי לאפשר לאדם לחיות בעולמו של הקדוש ברוך הוא מתוך הנאה מיופיו של הטבע והפקת תועלת גופנית ונפשית מסביבתו.
הרעיון האתי היסודי בתחום זה הוא שעל האדם לחיות תוך התחשבות בתועלת או בנזק שהתנהגותו עשויה לגרום לסביבתו. כאשר התנהגות האדם פוגעת ישירות ובצורה ברורה באדם אחר, קיימת בדרך כלל סנקציה משפטית בדיני הנזיקין ובדיני העונשין. אבל כשהפגיעה אינה באדם מסוים או ברכושו אלא בסביבה באופן כללי, באים הערכים האתיים ומדריכים את התנהגותו. יש שהציות העצמי לערכים הללו אין בו די, ואז מבקשת החברה בימינו לעודד את השמירה על הערכים הללו באמצעות חוקים העשויים להמריץ את האדם לנהוג בדרך הראויה, כגון הפיצוי הכספי הניתן למי שמחזיר בקבוקים ריקים לשם מִחזורם. וכשאין די בתמריץ בלבד, החברה נאלצת לחוקק חוקים האוסרים על התנהגות פוגענית בסביבה.
יסודם של ערכי האתיקה בתחום ההגנה על הסביבה נעוץ בהכרה שהאדם הוא יציר הבורא, שברא את העולם כולו, וכי האדם חייב להתחשב לא רק באינטרסים האישיים שלו אלא גם בטובת הכלל, ברשות הרבים ובטובת הבריאה כולה, ובכלל זה הדומם, הצומח והחי.
לעיתים מתנגשים ערכים זה בזה; לא רק התנגשות בין האינטרס האישי לאינטרס הכללי, אלא גם התנגשות של ערכים חברתיים זה בזה, כגון שאלת ניצול משאבי הטבע או פיתוח מפעלי תעשייה לתועלת החברה, מול ערכי שימור הסביבה והימנעות מפגיעה בה. לצורך חשיבה מעמיקה על שאלות הכרוכות בהגנת הסביבה נבקש להצביע על מקורות אחדים, שאף אם אין בהם תשובה ישירה לשאלות אלו, עשויים להדריך אותנו ולהציע "ארגז כלים" שיסייע לנו להכרעה בסוגיה אתית חשובה זו.
רדייה ללא עריצות
התשתית הרעיונית בדבר היחס בין האדם לסביבתו בכלל והצומח בפרט הודגשה במקורות הקדומים, במדרשים ובספרות הפילוסופית. היחס אל הטבע נקבע תוך הכרה בעובדה שהבריאה כולה היא פרי יצירתו של הבורא, ואהבת הבורא נתפרשה במשמעות רחבה של אהבה לכל ברואיו: הדומם, הצומח, החי והמדבר. הטבע בכל יופיו נברא בשביל האדם, ואל לו לאדם לקלקל את מעשה הבריאה. זיקתו של האדם לטבע יש בה כדי לקרב את האדם לאופיו הראשוני, לטבעיות המעניקה לו אושר ושמחת לב.
על ערך הסביבה ועל חובת האדם שלא לקלקל את העולם, אנו למדים מן המדרש המתאר את דבריו של הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בשעה שהראה לו את גן עדן:
בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל, אין מי שיתקן אחריך (קהלת רבה, ז).
מצד אחד מודגש במדרש כי "כל מה שבראתי – בשבילך בראתי", ומצד שני האדם מוזהר "שלא תקלקל ותחריב את עולמי". היינו: אומנם "בשבילך בראתי", אבל העולם הוא עולמו של הקדוש ברוך הוא, והארץ אינה בבעלותו המוחלטת של האדם לעשות בה כל מה שהוא חפץ, אלא נתונה לו לעבד אותה ולהגן עליה מפני נזקים.
מן המקראות בפרשת בראשית, המדברים ב"רדיית" האדם בטבע, עולה לכאורה כאילו מדובר בשלטון האדם בטבע בלא מצרים. ברם, הראי"ה קוק מעניק משמעות שונה לרדייה:
אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות שהרדיה האמורה בתורה, 'ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ', איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ, המתעמר בעמו ובעבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ד', הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו (חזון הצמחונות והשלום, אפיקים בנגב ב).
בין הכפר לעיר
חכמינו נתנו ביטוי להשפעת הסביבה על רוח האדם ואמרו: 'שלושה משיבין דעתו של אדם, אלו הן: קול ומראה וריח. שלושה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים". ומסביר הראי"ה קוק: "קול זמרת הציפורים, מראה הדר הכרמל והשרון בפרחיהם הנחמדים, וריח השושנים, אלה הם משיבין דעתו אל הטבעיות, אחרי התרחקו ממנו על ידי התרבות והחברה שהרחיקתו".
היחס אל הטבע נקבע תוך הכרה בעובדה שהבריאה כולה היא פרי יצירתו של הבורא, ואהבת הבורא נתפרשה במשמעות רחבה של אהבה לכל ברואיו: הדומם, הצומח, החי והמדבר. הטבע בכל יופיו נברא בשביל האדם, ואל לו לאדם לקלקל את מעשה הבריאה
חכמי התלמוד נתנו דעתם לעובדה שאיכות הסביבה נפגעת בערים הגדולות יותר מאשר במקומות יישוב קטנים. כנימוק לדין המשנה, שאין הבעל יכול לחייב את אשתו לעבור מעיר קטנה לכרך גדול, התלמוד מביא את דברי האמורא הארצישראלי ר' יוסי בר' חנינא, "שישיבת כרכים קשה". ופירש רש"י שהישיבה בכרכים קשה מפני "שהכל מתיישבין שם, ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו, ואין שם אויר", ואילו במקומות יישוב קטנים "יש גינות ופרדסים סמוכים לבתים, ואוירן יפה".
על היחס המיוחד לחובת הפרט לשמור על רשות הרבים, אנו למדים מן המעשה המובא בתוספתא (בבא קמא ב, י), באדם שהיה מסקל אבנים מרשותו לרשות הרבים. אמר לו חסיד אחד: "מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?!". היפוך זה בא ללמד ש"רשות היחיד" ו"רשות הרבים" אינן תואמות בהכרח למשמעות המקובלת של המושגים "שלי" ו"אינו שלי". מהמשך המעשה עולה שאותו אדם עמד לימים על משמעותם הנכונה של המושגים "שלך" ו"אינו שלך", כשנצרך למכור את שדהו ונוכח לדעת כי רשות היחיד שלו עשויה לא להיות שלו; ואילו רשות הרבים נשארת לעולם גם רשותו.
יש "רשות הרבים" השייכת לרבים ויש רשות הרבים שאינה בבעלותו של שום אדם, אבל היא משרתת את הרבים – כגון האוזון, המגן עלינו מפני קרני השמש.
נוסף על הכללים המחייבים את האדם ביחסיו עם בני האדם, שיסודם בציווי המקראי "ואהבת לרעך כמוך", נקבעו נורמות להתנהגות האדם עם הדומם, הצומח והחי שבטבע. בעת עיסוקנו באיכות הסביבה ראוי שנזהיר את עצמנו לשמור על ההיררכיה הערכית הנאותה בין הגנת הסביבה להגנת האדם. יחס נאות, בהקשר זה, ודאי אינו יחס של שוויון בין האדם והטבע, אלא של בעלות מוגבלת של האדם על הטבע. תוך כדי להיטותנו להגן על הסביבה, אל לנו לשכוח את ייעודיו של האדם ואת צרכיו. אהבת הטבע אסור לה שתבוא על חשבון אהבת האדם. חלילה לנו מלהגיע למדרגתם של מי שהיו ידועים כאוהבי בעלי חיים, אבל לא נרתעו מלעשות בבני אדם את הגרועים שבמעשים.
מאלפת היא איגרתו של הראי"ה קוק לבנו הרב צבי יהודה, כשנודע לו שהוא נמנע מאכילת בשר. וכך הוא מזהיר אותו:
על דבר אכילתך, עיקר כוונתי שתדקדק יפה יפה אם לא תגרום מניעת אכילת בשר חלילה שום רפיון כל דהו בהתפתחות האומץ הגופני והנפשי, ושלא ללכת שבוי אחרי הדולגים על ההרים של תנועת צער בעלי חיים, שרובם כמדומה יש במעמקי רוחם טינא גנוזה של שנאת הבריות, וכל המדות המסתעפות ומכורכות עמה. ודי לנו ההוכחה של תפיסת המקום אשר לתנועה זו במחנה האפל של שונאי ישראל המעמיקים ברשעתם. אף על פי שיש מקום לניצוץ אורה זה להיות חודר לפעמים אצל גדולי קדושי רוח השואפים לרוממות קדשי קדשים (אגרות ראיה ג, תתב).
עשן, ריח, רעש
המקורות היהודיים, כדרכם, לא הסתפקו בהדגשת הערכים, וקבעו גם הוראות משפטיות קונקרטיות. כך נידונו בהרחבה הבעיות המרכזיות המטרידות את החברה בת זמננו בתחום הגנת הסביבה. המקורות מצביעים על דרכים להגנה מפני השחתת הסביבה, זיהום האוויר והמים, עשן, ריח ופגיעה בנוף.
המקורות הללו לא הסתפקו בהוראות הנובעות מן הדינים הכלליים, כגון דיני הנזיקין בכללם, וקבעו גם הלכות ותקנות שעניינן הגנת הסביבה. תקנות מיוחדות נקבעו גם ביחס לירושלים בשל מעמדה המיוחד. יש מן התקנות הללו שהגבילו את זכויות הפרט ביחס לסביבתו, ויש מהן שדווקא הרחיבו את זכויותיו, בהתירן לו להשתמש ברשות הרבים לצרכיו האישיים.
הלכות אחדות בתחום נזקי שכנים מאפיינות את החומרה המיוחדת שבה ראו חכמינו את הפגיעה בסביבה. כמה מן הנזקים בתחום הגנת הסביבה, כגון עשן, ריח ורעש, הוכרו כנזקים חמורים שטענת "חזקה" אינה מועילה בהם. כלומר, המזיק אינו יכול לטעון שכבר הזיק בעבר והניזוק לא מחה על כך. הלכה זו מנומקת בהיותם נזקי גוף, שהאדם עצמו ניזוק ומצטער בהם, ולפיכך אינו מוחל עליהם. הלכה דומה נקבעה לעניין בני העיר, שאינם יכולים למחול על פגיעה בנוי עירם.
כפגיעה בסביבה תיחשב לא רק פגיעה ישירה, אלא גם יצירת נסיבות הגוררות אחריהן התהוות מטרד. אף אם אין המזיק מרעיש במעשיו, אלא יוצר מוקד הגורר רעש, ניתן למנוע את המפגע. אשר לשיעורם של גורמי הפגיעה, נקבע שההרחקה היא עד שלא יזיקו. מכאן שיש להבין את השיעורים הנזכרים במשנה כמתייחסים לתנאי חיים מסוימים, ובהשתנות התנאים יש להתאים את שיעורי ההרחקה לנסיבות החדשות.
אף כשאי אפשר לתבוע פיצויים על נזיקין, נקבע על פי הכלל "גרמא בנזיקין פטור אבל אסור", שכיוון שאסור להזיק, אפשר להוציא צו מניעה נגד המזיק.
איזון אינו שוויון
לא לכל עניין יש תשובה ברורה וקבועה. יש דרכי התנהגות הנובעות מיחס החיבה והאהבה לטבע, שלא ניתן לתרגמן לכללים קבועים ונוקשים, כשם שבמערכת דיני המשפחה קשה לשרטט במדויק את דרכי ההתנהגות הנגזרים מיחסי האהבה שצריכים לשרור בין איש ואשתו. אך חכמינו עיצבו אמות מידה שנוכל להיעזר בהן ולהכריע על פיהן בשאלות המתחדשות. קיימות שאלות בתחום הגנת הסביבה שפתרונן תלוי בחשיבות הניתנת לרווחת היחיד או הציבור מצד אחד, ולערכי הטבע מצד שני. כשאנו באים לשקלל את הערכים הללו, יש לשאול שמא ראוי להביא בחשבון גם את יחס החברה לערכי הטבע, באופן שלא יהיה פער בין ההשקפה החברתית ובין הקביעה המשפטית, בבחינת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
ראוי לנו לשמור על איזון נכון בין האינטרס של היחיד לאינטרס של הציבור. יש שהיחיד פוגע בציבור, למשל כשהוא מקים מפעל המזהם את הסביבה בפסולת תעשייתית, ויש שהציבור הוא שמעוניין במפעל המשרת את הכלל, תוך פגיעה חמורה באפשרותו של הפרט ליהנות מביתו או מסביבתו. את התשובות עלינו לתת בסופו של דבר גם על יסוד הכרעות כלכליות, חברתיות ומוסריות.
הגנת הסביבה טומנת בחובה את הדאגה לאיזון בטבע. משמעות אחת של האיזון היא האיזון הערכי וההיררכי בין האדם ובין הבריאה בכללה. אבל איזון זה אין משמעו שוויון. האיזון עשוי להיות אף במתן עדיפות לאינטרסים של האדם ולרווחתו הפיזית, ולא פחות מזה לרווחתו הרוחנית. יש שהרווחה הרוחנית אף תדחה רווחה פיזית. אמנם ההכרעה בין האינטרסים תיעשה תוך שקלול הערכים המוגנים והערכים הנפגעים, ושקלול זה עלול להביא גם לדחייה מוחלטת של האינטרס הנוגד. ברם, על אף העדיפות שיש לאינטרס של האדם, אין הכרח שיידחה דווקא האינטרס של איכות הסביבה. לעתים יידחה דווקא האינטרס של האדם מפני הערך של איכות הסביבה, כשהתועלת לאדם היא שולית והפגיעה בטבע חמורה.
בימינו הולכים ומתרבים ומתעצמים המטרדים הסביבתיים, הן בשל גידול האוכלוסייה בערים הגדולות, הן בשל התפתחות התעשייה. עשן הארובות, פסולת התעשייה ומי השפכים הזורמים לנחלים ולחופי הים, המזבלות הסמוכות לערים, הפגיעה באוזון ושאר מרעין בישין – כל אלה מהווים כיום סכנה ממשית לנוף ולסביבה ולחיי האדם.
עוצמת המטרדים נותנת משקל גדול פי כמה למפגעים הקלאסיים. מכאן חשיבותם הגוברת של הערכים היהודיים והצעת הפתרונות למפגעים במקורות המשפט העברי. אם תינתן להם תשומת הלב הראויה, לא יאבד הסיכוי של האדם לחיות חיי רווחה בסביבתו, ולסביבה "לחיות חיי רווחה" בחברת האדם.
פרופ' נחום רקובר הוא חוקר המשפט העברי וחתן פרס ישראל לספרות תורנית ופרס א.מ.ת
