באחד מקטעי הסטנדאפ שלו שואל הקומיקאי אודי כגן את הקהל: ״זוכרים את הקורונה? מהעונה הקודמת? בעצם הלפני קודמת… לא יודע למה אני ממשיך לראות את הסדרה הזאת״, הוא נאנח, ״התחברתי לדמויות״. הרבה טלטלות עברו עלינו בשנים האחרונות, ולפעמים נדמה שרושמן של החדשות מטשטש את הישנות. אבל בספרה החדש של טל ניצן, ״היער שבָּדינוּ״, הקורונה חיה וקיימת, משומרת בכוח העט הכותב. למשל במחזור ״ארבעה עשר יום״, המתעד את חוויית הבידוד: ״מָחָר יִדְמֶה לְאֶתְמוֹל / כְּמוֹ עָלֶה לְעָלֶה נָשׁוּר / כְּמוֹ נַהֲמַת מָנוֹעַ לְאַחֶרֶת / קְרֵבָה וּמִתְרַחֶקֶת // אֲבָל כָּל בְּדִידוּת / בּוֹדֵדָה בְּדַרְכָּהּ שֶׁלָּהּ״.
זהו ספר עדין ויפה, שנוגע בהיבטים שונים של אסון ושל קושי בשפה ציורית ומזווית מפתיעה. ה"עונות" השונות, הסערות השונות, מונחות בשכבות זו על זו. רבים מהשירים מתוארכים, מסייעים לקורא לשייך כל אחד מהתיאורים הדיסטופיים לאפוקליפסה הנכונה.
בשער הסוגר, ״יופיו המהפנט של האסון״, המחברת נוגעת בעדינות באסונות רבים. היא מספרת גם על הפיצוץ בנמל ביירות (״דם שאיננו דמנו מותז על הכתלים״), על חורבנות אקולוגיים, על פליטוּת, ואף מקדישה שיר שלם לסיפורו המעט־ביזארי של אצן איטלקי שהלך לאיבוד בניו־יורק לאחר המרתון. לצד ההקשרים האלה היא כותבת גם על האסון המרכזי שממסגר את חיינו בשנה ויותר האחרונות. כך היא כותבת בבית הזה מתוך המחזור ״אחרי הפורענות״, החורך בפשטותו החכמה:
תְּכֵלֶת פְּרוּשָׂה עַל שָׁמַיִם / וּבְתוֹךְ הַתְּכֵלֶת חוֹתֵר מַסּוֹק / וּבְתוֹךְ הַמַּסּוֹק נַעַר פְּרַקְדָּן / וּבְתוֹךְ הַנַּעַר לִבּוֹ נוֹדֵם וְהוֹלֵךְ / וּבְתוֹךְ לִבּוֹ הַנוֹדֵם אִמּוֹ / וּבְתוֹךְ אִמּוֹ הַתִּינוֹק שֶׁהָיָה / וְכָל הַחַיִּים אֲרֻכִּים וְיָפִים וּשְׂמֵחִים / פְּרוּשִׂים לְפָנָיו.
השפה של ניצן פיגורטיבית ועשירה, רוויה ברפרנסים. הדימויים מבריקים לעיתים, כמו במשפט ״רַגְלָיו מְטִילֵי אֶבֶן לֵאִים״, שנועץ חנית מדויקת בליבו של כאב הזקנה, או הביטוי ״היער שבָּדינוּ״, שנתן לספר את שמו. צירופים אחרים היו יכולים לטעמי למצוא את דרכם אל רצפת חדר העריכה, כמו ההיפוך הצפוי: ״דרוש כפר שלם לגדל ילד אחד / די בפצצה אחת למחות כפר שלם״.
לצד האופן חסר הפשרות שבו הטקסט פוגש את נושא האסון, הספר אינו נטול חמלה. השער האמצעי והחביב עליי, ״עבור ברוך״, מתאר בחן ובנועם את תהליך הפרידה של המחברת מאביה, את השקיעה שבעורף החיים ולבסוף המוות. נקודת המבט שלה חדה, והיא לוכדת רגעים שדוקרים במדויק את ההתנוונות והאבדן. ״מָה אַכְזָרִי יוֹתֵר / מִפְּרוּסַת עַגְבָנִיָּה / חוֹמֶקֶת שׁוּב חוֹמֶקֶת / מִשִּׁנֵּי הַמַּזְלֵג שֶׁלְּךָ / וְלֹא מֵעֵינַי".
שבה את ליבי במיוחד השיר הסוגר את המקטע, שמתכתב עם שירו המפורסם של דילן תומס, Do not go gentle into that good night. המחברת הופכת את הקריאה ומברכת את אביה בברכת הדרך: ״עֲבֹר בְּרֹךְ אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה טוֹב… עֲבֹר עָדִין, שָׁקֵט, זָקוּף / חַלֵּץ כְּנָפֶיךָ מִלִּבֵּנוּ הַכָּבֵד, רְחַף".
זהו ספר שיריה השמיני של ניצן, והיא ממשיכה להפגין בו את קולה המובחן ולהראות את כישרונה לכשף מילים. מה טוב שעטה מוסיף לנבוע.
