ככל שעובר הזמן, אתה חושש יותר ויותר שכבר לא יימצאו אוצרות מופלאים באוקיינוס של הספרות. לכן, גילוי מאוחר כמו מקס בלכר הוא מעין פלא, אוצר שגורם לתהות מה עוד נמצא שם בקרקעית, ויימצא בתקופת חייך.
כשקוראים את תקציר חייו הקצרים של הסופר הרומני, מקס בלכר, שני שמות ספרותיים קופצים לראש. הראשון הוא מקומי, ישראל ברמה, שמת בגיל 28 לאחר מחלה והשאיר אחריו ספר אחד בלבד, "ימים קרועים", זרם תודעה טוטאלי ומבריק, וכן כיתוב בלתי נשכח על מצבתו, "החיים יפים, מלאים כאב". השני הוא מרסל פרוסט הצרפתי, ממכונני זרם התודעה בתחילת המאה ה־20, ומי שבילה את רוב ילדותו בביתו עקב מחלת האסטמה, תוך שהוא מנהל דין ודברים עם חפצים, עם ממשותו ועם חמקמקותו היפה והמכאיבה של הזיכרון. הדברים קיבלו ביטוי ביצירתו "בעקבות הזמן האבוד", סדרה של שבעה רומנים שגיבורם הראשי הוא הזיכרון האנושי, שבו הכול נשמר, מעובד ומתעתע. הפרוזה של בלכר הושוותה לא פעם דווקא לפרנץ קפקא וברונו שולץ, פחות בגלל הפואטיקה ויותר בגלל הוויית המציאות המעורפלת והגרוטסקית.
אפשר כמובן למצוא אצל בלכר אי־אלו רכיבים של כל אחד מהמאורות הללו, שהרי פעמים רבות הדרך לתאר יצירות גדולות היא קודם כול באמצעות השוואתן ליצירות גדולות אחרות. אבל למרות המאפיינים הדומים, בלכר הוא בעל קול מובחן, אידיוסינקרטי. במובן רב הוא לא דומה לאף אחד, פרט לעצמו.
בלכר, יליד 1909, בן לסוחר יהודי, סיים את התיכון ונסע ללמוד רפואה בפריז. זמן קצר לאחר מכן אובחן כחולה בשחפת, נאלץ לנטוש את לימודיו, חיפש מזור בבתי הבראה שונים, עד שנחת בבית הוריו. במשך עשר השנים הנותרות לחייו היה מרותק למיטתו וכמעט משותק מהמחלה. על אף התנאים הקשים הוא הצליח לכתוב ולפרסם שני רומנים וכמה קטעי פרוזה קצרים, מאמרים ותרגומים. איכשהו, למרות סיפורו המכאיב וכישרונו המרהיב, בלכר נותר אלמוני יחסית בהשוואה לסופרים רומנים אחרים כמו אז'ן יונסקו, הרטה מולר, מירצ'ה אליאדה ואחרים. גם הוא, כמו ברמה, מת בגיל 28.
אחד משני הרומנים שכתב בלכר רואה אור כעת בעברית. כבר מראשיתו ברור כי בלכר אינו כותב זרם תודעה במובן הקלאסי של ההגדרה, אבל ניחוח פרוסטי חזק מורגש לכל אורך הרומן הקצר: "תחושת המרחק והבדידות ברגעים שבהם ישותי היומיומית מתפוגגת, שונה מכל תחושה אחרת. כאשר היא נמשכת היא הופכת לפחד, לאימה שלא אוכל לשוב ולמצוא את עצמי לעולם. כל שנותר ממני הוא צללית מטושטשת, מוקפת זוהר גדול, המרחפת אי שם במרחק כמו חפץ שנמוג בערפל" (17).
ב"בעקבות הזמן האבוד", הדובר מתאר את האופן שבו הוא הולך לישון, מהרהר וקורא, ואיך הכול מתמזג להוויה אחת. אבל אם לאחר מכן פרוסט מתחיל לקלף עוד שכבה ועוד שכבה מן הממשי לטובת מניפה של אסוציאציות מזהירות, אם כי חלקן מעט מעייפות, ולמעשה במשך רגעים ארוכים דמות המספר כלל לא נמצאת בתנועה בעולם הפיזי, אלא מתארת את מצב הנים־לא־נים התמידי שהיא שרויה בו – בלכר נשאר קרוב למציאות הפיזית ככל יכולתו המוגבלת, מנהל עימה דין ודברים, מנסה להבינה לא רק במובן הרגשי אלא לפצח ממה עשוי העולם סביבו, ממה עשויה המציאות, ממה עשוי הוא עצמו, האם הוא בכלל ממשי.
כמו פרוסט, גם הוא מתרפק על הילדי האבוד, לא לגמרי מסוגל להרפות מהילד שבפנים גם מתוך תודעת מבוגר, גם כאשר שתי התודעות מתערבבות. "המעבר מילדות להתבגרות היה השטחה מתמשכת של העולם, וככל שהדברים התארגנו סביבי, הממד הנשגב שלהם נעלם בהדרגה" (38).
אף אחד לא מתווך לו את העולם שמעבר לילדי, אבל הוא חש אותו אינטואיטיבית.
"אף אחד לא יודע למות"
בפרק הראשון הוא מתאר את מצבו הפיזי־רוחני בכתיבה מופתית שכל משפט בה מקודד, בעל משקל סגולי של שירה. החל מהפרק השני הוא לוקח את הקורא למעין מסע בתוך שברי עיר ממשית, כנראה בוטושאן שבצפון מזרח רומניה, העיר שבה גדל. למרות החולי הוא עדיין מסוגל לצאת לעיתים מהמיטה ולהשתומם, להתפעם ולהיגעל מתופעות העולם, ובה במידה לנסות, ללא כל ידע, הכוונה או הדרכה, להיות חלק ממנו.
העיר היא מקום חסר סימטריה, כמעט חסר קוהרנטיות. היא מלאה מקומות מסתור נטושים, עיי חרבות, דמויות קרקסיות, מוטציות אנושיות, ואיזה יסוד אלים שלא מכוון אישית נגדו אלא כמו קיים באוויר, או שמא מקס נושא אותו עימו באופן בלתי מודע, כאיזה רכיב אחרון של מנגנון הישרדות קדום.
בחלקים שבהם מקס הנער נודד, ניכרת ראיית העולם הייחודית שלו. האופן שבו הוא רואה את המציאות מבעד החולי והתקפיו, הוויסות החושי המעורער, וכמיהתו המתמדת, הנואשת, לאינטימיות אנושית. הפרוזה שלו כמו משתוללת, עשירה בדימויים המעוררים יופי ואי־שקט. לעיתים נדמה כי כל משפט מקודד עולם ומלואו, ולעיתים נדמה כי השפע עולה על גדותיו מרוב דימויים לא נחוצים ולא מדויקים, שרובם קשורים כנראה לזמן שבו נכתבו.
כך או כך, עד מהרה מתברר כי לא הנער הוא המשוטט התמהוני, אלא זרועות התמנון המפרכסות של הזיכרון של המספר המבוגר. הוא מרותק למיטתו וזה כל שנותר לו לעשות. כפי שכותב בהקדמה הסופר הרומני אנדריי קודרסקי, "אף אחד לא יודע למות". המספר מבין כי מותו קרוב. מטרתו למצוא בזיכרונותיו "אמת חדשה ואותנטית, חמה ואינטימית, שתסכם אותי בבהירות, כמו שם, ותהדהד בתוכי בצליל הייחודי שאין לתארו, הצליל של משמעות חיי" (119).
כמו אצל פרוסט כך גם אצלו, הגיבור האמיתי, הטרגי במובן מה, הוא בעצם הזיכרון, החותם הסובייקטיבי שהאדם משאיר בעולם באמצעות זיכרונותיו שלו, והתחושה שיש הלימה בינם ובין זיכרונות הסובבים אותו.
קו דמיון נוסף בין הצרפתי לבלכר הוא העיסוק האובססיבי והלא שגרתי בחפצים. כפי שאצל פרוסט אובייקטים חדורים במשמעות הרבה מעבר לנוכחות הפיזית שלהם (עוגיות, רהיטי עץ, פריטי לבוש, בדים וכדומה), ומהווים חלק בלתי נפרד מחקר הזיכרון, חלוף הזמן והמורכבות של התודעה האנושית – כך גם אצל בלכר, אם כי בניגוד לפרוסט הוא מתקשה לפענח את מהותם האמיתית.
הוא אומנם "מתקנא באנשים סביבו הסגורים הרמטית בתוך סודותיהם ומוגנים מפני עריצותם של חפצים" (24), אבל בעצם תוהה על קנקנם הפיזיקלי והשימושי, ולא יודע להבדיל בין הריק והחומר ומקומו ביניהם. במילים אחרות, הוא אינו מבין את החפצים סביבו. הוא יודע את שמם, יודע לתאר אותם היטב ואולי יודע מה מטרתם העקרונית, אך מבחינתו הם אינם בגדר דומם, לעיתים דומה כי הם צומח, לעיתים חי.
כמו החפצים, כך גם האנשים ואפילו המקומות נמהלים בכל עת באיכות מוזרה, מנוכרת. כל מה שלכאורה רגיל ואלמנטרי נצבע באותה "אי ממשות מיידית", והחיפוש של בלכר המספר אחר אמת הופך לבלתי אפשרי. ברגע שאינך יודע אם עציץ הוא אמיתי, אין שום סיכוי שתבין משהו מהותי יותר אודות היער.
