חצי מיליון בני אדם נעקרו ממקום מגוריהם במזרח קונגו בחודש האחרון. זוהי עוד חוליה עגומה בשרשרת המאבקים האתניים והכלכליים האלימים שאפריקה סובלת מהם כבר עשרות שנים. הפעם מדובר בקבוצת מורדים שנתמכים בידי ממשלת רואנדה – השכנה הקטנה ולמודת הסבל כשלעצמה – שפלשה למחוז צפון קיבו שבמדינת קונגו העצומה, ומעשיה לא הותירו לרבים מתושבי האזור ברירה אלא לעזוב.
העולם, כהרגלו, מתעלם כמעט לחלוטין מהעקירה ההמונית הזו. קודם כול כי העולם – בעיקר המערבי, אבל לא רק – צבוע להחריד ולא באמת אכפת לו מאנשים שעוזבים את ביתם למקום אחר. שנית, במקרה הזה מדובר בעיקר בכסף עצום שמקורו במחצב בשם קולטן. בצורתו המעובדת, הקולטן הוא חומר קריטי לייצור רכיבים אלקטרוניים, וההערכות הן שכשמונים אחוז מהקולטן בעולם מצוי במזרח קונגו. חברות האלקטרוניקה הגדולות, שכל אחד מאיתנו מחזיק בכיס לפחות מכשיר אחד שלהן, מודאגות רק מהמשך אספקתו הסדירה של הקולטן, ובכלל לא משנה להן כמה אנשים ימותו או ייעקרו בדרך להמשך העסקים שלהן כרגיל. ממשלות המערב, בלי לומר זאת בגלוי כמובן, מניחות לילידים האפריקנים לשחק לפניהן, כי חשוב להן לרצות קודם כול את החברות הגדולות והעשירות. בואו, לא מדובר בתושבי עזה המסכנים. כולה אנשים שחורים שאין מאחוריהם שום אינטרס פוליטי ששווה לצאת בשבילו להפגנות או לשחרר הצהרה כעוסה.
כל אחד רשאי לקחת את ההקבלה הזו לאן שירצה, והשוואות אף פעם אינן מושלמות או מקבילות לחלוטין, אבל השורה התחתונה היא זו: אנשים בכל רחבי העולם נעים ונדים ממקומם ומדינתם, ומחפשים מקום אחר ושקט יותר לגור בו. זה קרה בעבר, יקרה בעתיד, וקורה כאמור ממש בדקות אלה שבהן אתם קוראים את הטור.
יש רק הבדל אחד מרכזי בין שאר המקומות בעולם שבהם אנשים מהגרים ממקום למקום, ברצון או בכפייה, למקרה העזתי הספקולטיבי שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ מדבר עליו בחודש האחרון: במקרה העזתי אפשר להאשים את הישראלים והיהודים בטיהור אתני, אפרטהייד, גזענות ושאר מילים מפוצצות; במקרים האחרים, למרבה הצער, אי אפשר. לפחות לא בקלות. זו הסיבה, ואין בלתה, שהמקרה העזתי מקומם כל כך את העולם, לעומת שתיקתו הכמעט מוחלטת לגבי מקרים אחרים. זו אותה צביעות מפורסמת, אותה אנטישמיות בכסות של דאגה לחלש, שבמקרים לא מעטים הופכת באופן מביך לאוטו־אנטישמיות, הלקאה עצמית חסרת גבולות שכולנו מכירים היטב.
הגירה ממדינה למדינה היא כאמור תופעה גלובלית ידועה ומוכרת. לפי דו"ח ההגירה הבינלאומי של האו"ם, אם ב־1970 חיו בעולם כ־85 מיליון מהגרים, שהיוו כ־2.5 אחוזים מאוכלוסיית העולם, הרי שבשנת 2024 מדובר על 280 מיליון בני אדם שאינם חיים במולדתם, שהם קצת יותר מ־3.6 אחוזים מתושבי הכדור.
ודאי שאי אפשר להשוות הגירה אחת להגירה אחרת. רופא הולנדי שבוחר לעבור עם משפחתו לנורווגיה כי קיבל שם הצעת עבודה טובה יותר נספר בתוך מאות המיליונים הללו, ומובן שהוא אינו דומה בשום צורה לעזתי שאיבד את ביתו בג'בליה, ושלפי תוכניות הנשיא טראמפ יגור בעוד שנה במדינה אחרת. אלא שעיון בנתוני דו"ח האו"ם יגלה מהר מאוד שאלה מקרים בודדים יחסית, ושתנועת המהגרים או העקורים הבינלאומית מורכבת ברובה מאנשים שאין להם ברירה אחרת, מסיבות כלכליות או ביטחוניות.
במקום הראשון נמצאת ההגירה הכלכלית ממקסיקו לארה"ב. אחריה ההגירה מסוריה המוכה והמסוכנת לטורקיה, ובמקום השלישי ההגירה מאוקראינה ורוסיה, בעקבות המלחמה הניטשת שם זמן רב.
כשמוסיפים לכל זה את העובדה שמי שאשם במצב בעזה הוא הפלסטינים ולא ישראל; שמאות אלפי עזתים כבר היגרו מרצון מאז שחמאס עלה שם לשלטון; ושסקרים בלתי תלויים הראו עוד לפני המלחמה שכשליש מתושבי הרצועה ישמחו להגר ממנה למקום בטוח וטוב יותר לעתידם – נקבל תמונה שמציבה את האפשרות של הגירה המונית מעזה כדבר שאי אפשר לשלול אותו אוטומטית. מי ששולל את האופציה הזו על הסף, נופל בפח הישן והרע של האשמת יהודים בכל דבר שאם מישהו אחר היה עושה אותו, איש כמעט לא היה פוצה פה.
לא, אני לא מצליח לראות כרגע את רצועת עזה מתרוקנת מתושביה, אבל יש עוד משהו שאני לא מצליח לראות, והוא איך לעזאזל ממשיכים במצב הנתון שבו מתגוררים לצידנו כשני מיליון איש שיונקים עם חלב אימם שנאה תהומית כלפינו, ובכלל לא משנה אם אנחנו שולטים בהם או לא. בהחלט יכול להיות, ואם צריך להמר הייתי מהמר על האפשרות הזו, שהתוכנית של טראמפ היא המחיר הראשון במשא ומתן הנוכחי בבזאר המזרח־תיכוני שאנחנו נמצאים בו.
ייתכן שטראמפ מעלה את האופציה הקיצונית ביותר כדי להגיע בסופו של דבר להסדר שבו – נניח – חמאס יורד מהשלטון, מנהיגיו מוגלים לארצות רחוקות, ומתחיל תהליך אמיתי של דה־רדיקלזיציה לאוכלוסייה המקומית. נדמה לי שרובו המוחלט של הימין הישראלי יחתום על תסריט כזה, שלא לדבר על השמאל־מרכז. אבל פה בדיוק טמונה הנקודה שצווחני ה"טיהור אתני!" למיניהם לא מבינים מרוב תיעוב עצמי: שכנראה אין שום סיכוי להגיע להסדר נכון וראוי כמו זה ששרטטתי לפני שורות אחדות, אם לא יהיה מישהו משמעותי שיציב בפני הצד השני את האופציה הגרועה ביותר מבחינתו. והאופציה הזו, כאמור, היא משהו שקורה בכל העולם באופן כזה או אחר, גם בימים אלה ממש. ההתרגשות והנהי הסלקטיביים הללו מביכים, מיותרים, ובעיקר – מרחיקים את רגע הפתרון.
