אינטימיות (בעברית: הכי פנימי) היא קרבה רגשית עמוקה בין בני אדם… היא כרוכה באמון ובנכונות לחשוף את עצמי בפני אדם אחר (ויקיפדיה).
אבינתן אחי נולד בט"ו בשבט ולכבוד יום ההולדת שלו התכנסנו, חברים ומשפחה, בכיכר החטופים בשלישי בערב. סיפרנו סיפורים על אבינתן, צחקנו מהשטויות שלו וצחקנו עליו. כל מי שהיה באירוע נדרש לחתום ביציאה על סודיות מוחלטת, כי אם אבינתן ידע שזה מה שעשינו כשהוא לא היה, סביר שהוא ינתק עם כולנו קשר וזה יהיה קצת חבל, כי איזה צורה תהיה לזה אם הוא יחזור לרכב של הצלב האדום ויגיד: "שומעים? האנשים האלה בלתי נסבלים, אני לא חוזר לשם".
בתחילת האירוע משה, אחי הבכור, הודה לכל מי שהגיע לאירוע האינטימי לציון יום ההולדת של אבינתן. צחוק עלה מהקהל הגדול שנכח במקום – זה שהצטופף על כיסאות כתר בתוך האוהל, וזה שנדחק מחוץ לאוהל שורות־שורות, מתאמץ לשמוע מה קורה בפנים. כל כך הרבה אנשים באירוע כל כך אינטימי.
אינטימיות. מי נכלל בתוך ההגדרה הזו לאחר שנה וארבעה חודשים? בפני מי אנחנו חשופים? מי רואה את הכאב הכי עמוק, הכי קיומי שלנו?
מי שיצא לו לעמוד עם אבא שלי בקריה, מי שראה ריאיון עם אמא שלי; מי ששמע אותי מספרת על אבינתן בהרצאה, מי שקרא משהו שאמוּן כתבה; מי ששמע את תומר ברדיו, מי שראה את חיימיץ מחבק את גליה ומצחיק אותה ברגע עצוב; מי שהלב שלו עצר לשנייה כשראה את אבינתן ואז הבין שזה משה. מי שראה אותנו דומעים, מקווים, נופלים, מתחזקים, נחנקים, נושמים עמוק, מתפללים. מי שראה אותנו מתגעגעים.
כל כך הרבה אנשים שותפים שלנו במסע הזה, מרחוק ומקרוב.
אז האירוע ביום שלישי היה באמת אינטימי והוא היה גם המוני, וזה לא סותר. אינספור אנשים הגיעו לכיכר החטופים כדי להגיד באופן אישי: אני אתכם, במקום הכי כואב וחשוך – אתם לא לבד, אבינתן לא לבד. כולנו לוחמים, כולנו אוהבים, כדי שהוא יחזור הביתה.
יש מקום חשוך ונורא שאליו נחטפנו כולנו. אבינתן, המשפחה, ובעצם כל העם. המקום הזה בתוכי הוא קפוא ואפל, הרצפה והקירות קשים כמו ברזל ודוקרים כמו תיל. מי שנופל במקום כזה כמעט לא יכול לקום, הוא מדמם וקופא.
בשבועות האחרונים חשבתי שאני הולכת ליפול, לא האמנתי ששוב יומולדת לאבינתן בלעדיו, לא האמנתי שיש כבר נוהל, ואנחנו כבר מתורגלים עם מה קורה ומה עושים בזמן הזה. מעדתי ועצמתי עיניים לקראת הנפילה הבלתי נמנעת, הכואבת. וכשהיא לא הגיעה פתחתי עיניים בהפתעה וגיליתי שבַּמקום הנורא ההוא צפוף מידי, אין מקום ליפול. כתף אל כתף עומדים המוני אנשים, נדחקים לאוהל שצר מלהכיל. מצופפים שורות ובחיוכים דומעים לא נותנים לנו ליפול.
אינטימיות. אינטימיות זה כשאנשים מצאו את הפתח למקום הרע הזה ובאומץ רב הם נכנסים אליו כדי להיות בו איתך. הם לא צריכים לחבק אותך פיזית כדי שתרגיש נאהב, הם לא צריכים לשוחח איתך שעות כדי שתדע שהם שותפים. הם פשוט נמצאים.
למחרת בבוקר, יום רביעי, נסעתי לירושלים לאירוע יומולדת נוסף שיזמו מתנדבות מטה החטופים הירושלמי ושהפיקו בשלמות עובדי אנבידיה המופלאים. אמן החושים חזי דין וטימטם הליצן (אירן כהן) הגיעו (בליווי אוכל טוב כמובן) לשמח את ילדי המחלקה האונקולוגית בבית החולים הדסה עין כרם. הסתובבנו בין ילדים מתוקים שביחד עם ההורים והאחים המדהימים שלהם נאבקים במחלת הסרטן. המקום הזה כואב, פיזית ורגשית, והיה מרגש כל כך לראות את החיוכים שעלו על הפנים הקטנות, להרגיש את האנרגיות החדשות שהתחילו לזרום בקומה.
אבינתן התנדב במחלקה האונקולוגית בסורוקה עם ילדים חולי סרטן, ואת כל השני-מטר־גובה שלו הוא קיפל לגובה דשא כדי לצחוק עם הילדים, ולדבר איתם בגובה העיניים. החלטנו שככה אנחנו רוצים להוסיף אור גדול ביום הזה ולשלוח אותו אליו.
פגשתי במחלקה נער מתוק שכפות הרגליים שלו דחפו את קצה המיטה הקצרה מדי. רציתי להגיד איזו בדיחה על זה שהוא בטח לא יתרשם מהגובה של אבינתן, אבל הכאב והאומץ של האמא שישבה לידו הסיחו את דעתי. כשהיא קמה לחבק אותי גיליתי שהיא גם גבוהה מאוד (יכול להיות שיש לי איזה תסביך גובה בגלל אבינתן?). התחבקנו, האמא ואני, שתינו דומעות, שתינו לא מצליחות להכיל את עצמת הכאב של האחרת, שתינו מברכות: שרק יחזור הביתה בריא ושלם. כל אחת מתמודדת עם קושי שונה ואחר, ועם זאת יש בו קווי דמיון: הידיעה שמישהו אהוב כל כך נמצא בסבל יומיומי, הרצון לעזור ולהילחם; חוסר האונים, ההיאחזות בתקווה שימים טובים יבואו, האמונה שיש בו את הכוח להחזיק מעמד עד אז.
כשהסתכלתי על המחלקה שמתי לב לעוד קו דמיון חזק מאוד: ראיתי את אנשי הצוות, הרופאים האכפתיים והמחייכים, ראיתי אחות שלובשת חולצה מאוירת וצבעונית, מחזיקה פעוט אחרי התקף בכי, ותוך כדי העיסוקים שלה מחבקת אותו חזק. ראיתי בת שירות יושבת ליד מיטה ומפטפטת עם ילד חולה ועם אבא שלו. והבנתי שאחד הדברים שמאחדים את הסבל באשר הוא, הוא מקור הכוח העצום שנקרא אנושיות, טוּב לב. האנשים הטובים שבדרך הם אלה שמחזירים לנו את הנשימה, הם אלה שיחד איתם אנחנו חזקים מספיק כדי לצלוח את הסערה הזאת, עד שהים יקרע לשניים ונמצא את עצמינו מהעבר השני צוחקים ומאושרים ביחד.
יש כל כך הרבה אנשים כאלה ואם אתחיל לעשות רשימה היא תתפרש על פני כל האתר, אנשים שאת חלקם אני אפילו לא מכירה בשמם. אבל אם היית איתנו ביומולדת של אבינתן, אם עזרת לארגן, אם תרמת, אם עמדת איתנו בקרייה, אם הדלקת נרות או קראת תהילים, אם כתבת, שיתפת, חיבקת, תמכת; אם זכרת את אבינתן ואת כל החטופים יומיום – אני רוצה להגיד לך באופן הכי אישי, הכי אינטמי – תודה.
יהודית מבורך היא אחותו של אבינתן אור הנמצא בשבי חמאס
