בליבה של פרשת יתרו ניצב מעמד הר סיני. עיקרו של מעמד הר סיני הוא מתן תורה. עיקרה של התורה שניתנה בהר סיני הן עשרת הדברות.
בעבר היה מקובל להתייחס לעשרת הדברות כאל התמצית והתשתית של תרי"ג מצוות. בימי בית שני היו קוראים את עשרת הדברות יחד עם קריאת שמע (משנה תמיד א, ה). רב סעדיה גאון חיבר פיוט "אזהרות" לשבועות, בו סידר את תרי"ג המצוות לפי עשרת הדברות: הוא מנה תחת "אנכי" את מצוות האמונה, מקדש וקודשיו ועוד, תחת "לא יהיה" את כל מצוות עבודה זרה, לדיבר הרביעי, שבת, צירף את כל מצוות המועדים, וכן הלאה. מנהג מקובל בבתי הכנסת הוא לקום ולעמוד בקריאת עשרת הדברות, בפרשות יתרו, ואתחנן ובחג השבועות. שריד חומרי לתפיסה הזאת מצוי ברבים מבתי הכנסת: קישוט בצורת לוחות הברית על גבי ארון הקודש או על הפרוכת, ועליו רשומות אותיות או המילים הראשונות של עשרת הדברות.
יש אומרים, שעשרת הדברות שימשו כתבנית המארגנת את רשימות המצוות כבר בתורה עצמה. ר"א וולפיש הראה זאת בפרשות יתרו ומשפטים ור"מ וינר בפרשת קדושים (שניהם מופיעים באתר התנ"ך של מכללת הרצוג בפרשתנו).
מעבר לכך יש לציין שעשרת הדברות הן גם תשתית למצוות של שתי הדתות המונותאיסטיות הגדולות, הנצרות והאסלאם. עשרת הכללים הללו מקובלים גם בדתות האחרות, גם אם יש שינויים בפרטים. השבת אמנם זזה אצלם יום אחד קדימה או אחורה, בעיקר כדי לבדל את עצמן מאמן-הורתן, היהדות. גם בפרטים יש הבדלים: מה נחשב ניאוף או מה נחשב גניבה, אך הם אינם משנים את התבנית המהותית. יתר על כן, העולם המודרני, הבתר-דתי, גם הוא מאמץ את העיקרים הללו, אף שהוא מפקיע מהם את שם ה' ואת ההתייחסות לא-להים, ולא מכנה אותם בשם מצוות.
הצבתן של עשרת הדברות בליבת ההתגלות של הקב"ה לעם ישראל וכינונו כעם ה', מעצבת השקפת עולם דתית שבמרכזה המצוות והמעשים, ולא האמונות והדעות. דורות רבים לפני שהרמב"ם ניסח את י"ג עיקרי האמונה, ודייק את הדיון בשאלות האמונות והדעות המחייבות ביהדות, כבר היו לנו עשרה עיקרים אחרים, עשר הדברות. עיקריו של הרמב"ם לא החליפו את עשרת הדברות וגם לא תפסו מקום מחייב כמותם, הם שנויים במחלוקות ולא ידוע לי על קהילה שמקשטת בהן את ארון הקודש.
האמונות והדעות תופסות מקום מסוים בעשרת הדברות. הפתיחה המצדיקה את החיוב במצוות היא "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". וכן ההצדקה למצות השבת: בריאת העולם בדיברות שבספר יתרו ויציאת מצרים בדיברות שבספר דברים,אבל זה המעט היוצא מן הכלל. רוב המצוות אינן מנומקות כלל, למרות שיש להן הסברים במקומות אחרים בתורה. דוגמה מובהקת היא "לא תרצח" התמציתית, שמוסברת בספר בראשית בהיותו של האדם נברא בצלם א-להים. וכן "לא תגנב" שמופיעה בהקשר של שמירת המשפט והצדק במקומות רבים.
הצבת המוקד של התורה בקיום מצוות, מתרחבת מעשרת הדברות לתרי"ג, ומהן לכל המערכת הענפה של ההלכה, המוכרת לנו ממשנה תורה של הרמב"ם והשולחן ערוך ונושאי כליהם. היא ממלאת את סדר יומו של האדם עשרים וארבע שעות ביממה, בכל מעגל השנה, מלידה עד מוות, בכל תחומי העשייה האפשריים.
הסיבה לכך שעשרת הדברות ירדו מעט מחשיבותן במשך הדורות אינה ח"ו בשל הוויתור על ההתמקדות במימוש המעשי של התורה, אלא אדרבה, בשל החשש שהתמקדות בהן תצמצם את המחויבות לשאר התרי"ג. בגמרא מסבירים מדוע נמנעו מלומר את עשרת הדברות יחד עם קריאת שמע בכל יום: מחשש "תרעומת המינים" שאמרו שרק אלו מצוות מחייבות ולא שאר התרי"ג. בעקבות זאת היו פוסקים שהתנגדו גם למנהג לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות בבית הכנסת או לקישוט ארון הקודש בלוחות הברית ועשרת הדברות.
בוויכוח הזה כנגד המינים גנוז פולמוס מהותי בענייני אמונה ומצוות, מאז ימי חז"ל ועד ימינו. רש"י ומפרשים אחרים מסבירים שה"מינים" שבגללם נמנעו מלקרוא בכל יום את עשרת הדברות היו הנוצרים, שטענו כאמור, שרק עשרת הדברות ניתנו מסיני וביקשו לצמצם את המחויבות לשאר המצוות שבתורה, וכל שכן אלו שבתורה שבעל פה. הטענה הנוצרית היא שהיהדות המירה את האמונה והערכים המוסריים בהתעסקות פרטנית ודקדקנית בקיום פרטי מצוות והלכה, בדרך כלל בבחינת "מצות אנשים מלומדה", ואיבדה בכך את הקשר עם ה' ועם ערכיה היסודיים של התורה. על הטענה הזאת חזרו מבקרים שונים בכל הדורות והיא רווחת גם היום בעולם הבתר-נוצרי, החילוני, וגם בתוך עם ישראל מאז ימי ההשכלה והרפורמה.
לפני שנכנסים לעובי הקורה של הפולמוס הזה ולהצדקת העמדה המסורתית, חשוב להבהיר את עצם קיומם של שני המחנות: מה שנקרא בימינו "שיח הזהות". מי שאומר: אמונות ודעות הן היסוד, אבל המימוש שלהן בקיום מצוות ובפרטי הלכה הכרחי, שעשרת הדברות אינן חזות הכל אלא רק גרעין ותשתית לתרי"ג מצוות וכל עולם ההלכה שבתורה שבעל-פה, ממשיך את עמדת חז"ל ויהדות "השלחן ערוך". מי שאומר שאמונות ודעות הן העיקר, והמימוש שלהן מתואר באופן כללי בעשרת הדברות אך אינו מחייב ירידה לפרטים וריבוי מצוות, ממשיך את עמדת המינים, הנוצרים הראשונים וכל ההולכים בדרכם.
ההצדקה לעמדה ה"שלחן-ערוכית", טמונה מיניה וביה בעשרת הדברות עצמן, כפי שהתבאר לעיל, ויפורט להלן:
קל להבהיר זאת על דרך השלילה. מה לא נמצא בעשרת הדברות? מהן החלופות האפשריות? הקב"ה היה יכול לחרות על הלוחות עיקרים של אמונות וערכי מוסר. כגון, "כי בצלם א-להים עשה את האדם", "מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך", "וחי אחיך עמך – לא תוכל להתעלם" וכיוצא באלה. לא צריך להתאמץ להמציא דברות כאלה, שכן יש במקורות היצע כמעט אינסופי, מהתנ"ך ועד חכמי זמננו. ישנם ספרים גדושים במאמרים כאלה כדוגמת ספר משלי שכל כולו פתגמים מן הסוג הזה. מאגר גדול נוסף נמצא במשנה, בפרקי אבות. שם יש אימרות שכבר מנוסחות כעיקרי הדת, כגון: "על שלשה דברים העולם עומד". שתי שלשות כאלה מצויות בפרק הראשון מפרקי אבות: תורה, עבודה וגמילות חסדים בתחילת הפרק, דין, אמת ושלום בסוף הפרק. הנה מזומנים לפנינו כבר ששה עיקרים וערכי יסוד חשובים, שמהם ניתן לגזור כמעט את כל האמונות והערכים והמצוות. גם שאר ה"הם אמרו שלשה דברים" בפרקי אבות מספקים מבחר של סיסמאות נפלאות ("סלוגנים", בעולם הפרסום והשיווק), שמשתמשים בהם עד היום ככותרות לתנועות רעיוניות גדולות ולארגונים העוסקים בדברים העומדים ברומו של עולם. כך לדוגמה מאמרו של ר' יהושע בן פרחיה: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות".
אבל הקדוש ברוך הוא לא נתן אף אחד מכל אלה בהר סיני. הוא חרת על הלוחות דווקא צווים מעשיים קצרים, אפודיקטיים. (אפודיקטי – חוק מנוסח בלשון קצרה, החלטית וחד משמעית). עם זה ירד משה רבנו מהר סיני. את אלו הוא שב וכתב על הלוחות השניים, והניחם בארון למשמרת לדורות עולם. בכך נקבע אחד היסודות המהותיים והעמוקים ביותר של התורה: הסיסמאות הגדולות, ברקע, הצווים המעשיים – בחזית המעשה.
העובדה הזאת בולטת גם במצוות השבת, שאינה קצרה כאחרות ויש בה נימוקים מפורטים. לשון הציווי קודמת: "זכור את יום השבת לקדשו", אחריה פירוט דרך הביצוע: "לא תעשה כל מלאכה, אתה … וגרך אשר בשעריך". רק לאחר מכן מופיע הנימוק: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ…".
אי אפשר להתעלם מן הביקורת הטמונה בפולמוס הנוצרי-חילוני. צריך להיזהר שלא לשכוח את טעמי המצוות ואת תכליתן. אסור להתעלם ממוסר וערכים ולחיות רק במישור המעשי. יש בכך סכנות ותקלות מרובות. אבל הפתרון אינו בצמצום המצוות ובשינוי סדרי הערכים של התורה, אלא בשיפור מתמיד בשני המישורים במקביל: חיזוק קיום המצוות בפרטיהן ודקדוקיהן, והעמקת ההבנה וההפנמה של התוכן הרוחני והפנימי שלהן, הנותן בהן חיות ומשמעות קיומית.
