הימים האלה הם ימים של הרהורים. מהרגע שרומי חזרה והסטטוס שלנו השתנה ממשפחה של חטופה למשפחה של חטל"שית (חטופה לשעבר), פתאום התערער בי המקום הפנימי והתכנסתי פנימה אל המשפחה שלי. השאלה "אז מה הזכות שלי עכשיו?" התעוררה שוב. מה הזכות שלי לדבר את דעתי עבור עם ישראל? ויותר מזה, למה שיקשיבו לדברים שלי? עד עכשיו, כשסכנת חיים רבצה מעל ראשה של רומי, הייתה חרדת קודש מסוימת בהתייחסות אל משפחות החטופים. ועכשיו? עכשיו כשרומי כבר כאן, האם דבריי עוד ישמעו בנחת או שכעת ייתפסו בצורה אחרת ואולי תתעורר יותר ביקורת עליהם; ובכלל – מי אני שאגיד דבר כזה או אחר או שדעתי תחשב?
ואז נזכרתי קצת בדברים שאני עצמי אומרת לאנשים. אחרי ה-7 באוקטובר הגעתי לדבר בפני הרבה מאוד קהלים שונים ומגוונים. קהלים שלא הייתי פוגשת לפני האירוע הנורא וזכיתי להיפגש עימם ולהכיר אותם. אחד הדברים שנהגתי לומר עד החזרה של רומי זה: אין לנו זכות לשתוק. לאף אחד מאיתנו. ה-7 באוקטובר קרה בגלל אנשים כמונו ששתקו. שהיה להם לא נעים, שהרגישו שאולי הדברים שלהם לא יעניינו, שיספגו ביקורות או שהם אולי טועים.
המוח הקופצני שלי חיפש עוד אשרורים ועוד סימנים שאכן זה הכיוון שנדרש ממני עכשיו. להמשיך ולהביע את דעתי, לשתף בתפיסה שלי. מה שקפץ לי לעין היה התאריך ט"ו בשבט והמקבילה שלו, בפער של בדיוק חצי שנה – ט"ו באב. ט"ו בשבט עבורי הוא חג של הודיה לטוב שהארץ נותנת לנו. בסופו של דבר, זכינו כעם היהודי להגיע לארץ ישראל ולנטוע כאן את החיים שלנו, להכות שורשים באדמה ולהעמיק ביסודות של מבנים שמסמלים עבורנו בית והשתקעות לטווח ארוך.
אחת החוויות המרגשות היא לצאת כל שנה ולנטוע עצים, כאילו אנחנו נותנים לעצמנו ולעם ישראל עוד מרווח נשימה של ריאות ירוקות. משהו שהוא בין אדם למקום. ט"ו באב, מהצד השני של השנה, מסמל את הפיוס והחמלה בתוך העם, בין אדם לחברו וככה השנה שלנו נעה בין אדם לחברו ובין אדם למקום. הנקודה הזו תקפה גם היום. היא מתבטאת במלחמה התמידית שלנו על הגנת שטחי מדינת ישראל כדי להגן על האזרחים – על האחים והאחיות שלנו, בהן גם אובדות נפשות. כנגדן שוכנים הרעות והערבות ההדדית שהן הערך הבסיסי שלנו כעם, זה ששמר עלינו ייחודיים בין כל העמים ונתן לנו את הכוח והביטחון שאנחנו לא לבד, שיש מי שיהיה איתנו בעת הצורך.
בימים האלה הדילמה צפה שוב בדיאלוג החברתי שלי, ולכן טוב שדעתו של כל אחד מאיתנו תקבל מקום. אין דעה צודקת או טועה, יש דעות מגוונות. היכולת להביט ולהכיר בהן מאפשרת לנו מחד לקבל החלטות ערכיות, ומאידך להתכונן מבעוד מועד לתוצאות של אותן החלטות. כאמא של בחורה צעירה שנחטפה, הוחזקה במשך 471 יום בגיהינום וכעת נמצאת בחזרה בחיק המשפחה אני אומרת לכולנו: ההחלטה הערכית היא להחזיר את האזרחים והחיילים שנחטפו באכזריות והכנה מבעוד מועד לתוצאות האפשריות. היא זו שתייצג את העוצמה והחוזק של העם אבל גם של המדינה כולה.
