מאז פרסום תמונות המשוחררים המורעבים משבי חמאס, הדיון הציבורי סטה מענייניות באופן כה קיצוני, עד שנראה שיש להתחיל כל עיסוק בנושא במושכלות יסוד: חמאס הוא הארגון ששחט ילדים מול הורים והורים מול ילדים, ושאנס, התעלל ושרף יותר מאלף אנשים ביום אחד. גילויה של זווית רשע נוספת אינו אומר שעלינו להיכנע מהר יותר לדרישותיו, להפך.
ב־7 באוקטובר נשבענו יחד שהפעם זה יהיה אחרת. שלא מדובר בעוד סבב, ושלא נעצור לפני שהמטרה תושג. הבנו את המשמעויות של כניסה למלחמה מול מי שמחזיקים מאות חטופים, ובכל זאת, בחרנו במלחמה ולא בכניעה. הבנו שאי אפשר לחיות עם מפלצות סמוך לגבולנו וליישובנו, ולהשאיר את הרוצח הסדרתי בזירת הפשע. הבנו את המשמעות מול אויבינו האחרים, אם בסיום המלחמה ידו של חמאס תהיה על העליונה.
הזעקות עכשיו על כך שלא נכנענו מהר יותר לחמאס, מלמדות כמה מוצלחת הלוחמה הפסיכולוגית המופעלת עלינו וכמה בקלות אנחנו מתמסרים לה. ככל שחמאס מוכיח שהוא ברברי, מפלצתי ואכזרי יותר, כך הזעקות מדוע לא הפסקנו את המלחמה כבר לפני חודשים רבים הולכות ומתגברות. דווקא לאחר שחמאס הוכיח אכזריות מסוג חדש, מסקנת רבים מהישראלים היא להאשים את ממשלתם שלא הקדימה להיכנע. היפוך מציאות מוחלט, הצלחה תעמולתית מוחצת.
חברת הכנסת לשעבר אמילי מואטי הבטיחה "לרדוף את הנבלות עוכרי ישראל" שהתנגדו לעסקה, תוך כינויים "אוכלי מוות" – אותו ביטוי מתועב שנדד מהשוליים הסהרוריים ללב השיח. רונן צור הציע לקיים את "משפטי ניר־עוז", כמקבילה למשפטי נירנברג, נגד מי שבחרו בהמתת השבויים – ממשלת ישראל, כמובן. ישראל זיו הסתפק בהצעה שוועדת החקירה הממלכתית תחקור את השרים שהתנגדו לעסקה. חמאס? בקושי נוכח נפקד.
מחמאס אין ציפיות, נכון. ועדיין, מי שמפנה את כל חיציו כלפי החולקים על עמדתו מבית, מפתח חמת זעם חד־צדדית. אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ואחרי ההתקפות המילוליות נמשכים הרגשות. כמות האנרגיה שמושקעת בטיפוח שנאה פנימית בעקבות מעשי אויב חיצוני היא טירוף מוחלט. תאשימו את נתניהו, תשוו אותו לכל מנהיג כושל שעולה בדעתכם, אבל זה לא מצדיק את רמות השנאה. האנגלים כעסו על צ'מברליין, אך זכרו שהאויב הוא היטלר. זר לו היה פותח את הרשתות החברתיות היה משוכנע שהמלחמה היא מול מנהיג האויב ביבי.
המשא ומתן סביב שחרור החטופים נוגע לנושאי הליבה שיקבעו את ביטחון הדרום לדורות. אך אם הדבר תלוי בחלק ממצדדי העסקה, הנושא כלל לא תלוי במשא ומתן: על ישראל להיכנע לכל דרישות חמאס דווקא ככל שהוא מפלצתי יותר. והחולקים? הם אינם ראויים לבוא בקהל.
דווקא לאחר שחמאס הוכיח אכזריות מסוג חדש, ישראלים רבים דורשים להיכנע לו
המהפך הפסיכולוגי הושלם. חלק גדול בציבור אינו מוכן שממשלתו תציב דרישות כלשהן לחמאס, שמא אלה יעכבו את המשך השחרורים; הוא אינו רואה בדיון במחירי העסקה דיון לגיטימי, וכל אכזריות חמאסית הופכת בעיניו לסיבה טובה לתת לו את מבוקשו. לא מדובר בתמריץ העוסק בעתיד הרחוק, אלא בעידוד חמאס לפגוע במשוחררים הבאים, דווקא באמצעות מי שזועקים מרה לשלומם.
ישראל מצויה בצומת הכרעה קריטי, שיקבע את גורל המלחמה ששילמנו בה מחירים אדירים, והאם נוותר על רוב הישגיה באופן שיוביל בעתיד, בסבירות גבוהה, למלחמה חוזרת שנשלם בה מחירים גבוהים (אף אם נהיה יוזמיה). הקושי לדון במשמעויות אלו בגלל כפיית עדריות מחשבתית הוא לא פחות ממסוכן. בימים של הכרעה קריטית, היכולת לדון בה ברצינות קריטית לא פחות. אסור להשלים עם הפיכת השיח בנושא ללא לגיטימי.
מאז 7 באוקטובר, חוסנה של החברה הישראלית נבחן בשאלה אם היא מסוגלת לעמוד במלחמה ארוכה מול אויב אכזר, שאינו בוחל באמצעים כדי לשבור את רוחה. לתקופת־מה היה נראה שהתשובה חיובית. קריסת השיח הציבורי והפניית הזעם פנימה, שרק התגברו מאז החלה העסקה, מעלות חשש אם התשובה החיובית נותרה כזו.
