נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הטיל פצצה בשבוע שעבר, כשהציע שהמדינה בראשה הוא עומד תשלוט בעזה, ותושביה הנוכחיים של הרצועה יעזבו. על פי תכנית טראמפ, את העזתים יישבו במקום אחר, את רצועת עזה ישקמו, וארה״ב תהפוך להיות הבעלים החדשים של רצועת חוף בים התיכון. מנקודת מבט ישראלית, זה רעיון רע מאוד.
עבורנו אמריקה היא מעין "ענק ידידותי". מדינה גדולה, רחוקה, שתמיד נחלצה לעזרתה של ישראל. "תמיד", הוא כמובן הגדרה יחסית. בשנותיה הראשונות של המדינה, וושינגטון הייתה קרירה עד עוינת כלפינו ואפילו הטילה עלינו אמברגו נשק. היחסים המיוחדים בין שתי המדינות לא נוצרו ב־1948.
עם זאת, ארה"ב כיום וודאי נתפסת כמעצמה ידידותית, אולי ידידת האמת היחידה של ישראל בעולם. אך ייתכן שהרושם החיובי הזה יימחק במהרה, אם ארה"ב תהפוך לשכנה החדשה שלנו. אם תשאלו במקסיקו או קולומביה, בקובה או פנמה, עבורם הענק הוא עדיין ענק – אולם הרבה פחות ידידותי. בחצר האחורית שלה ארה"ב היא לא פעם דורסנית, אלימה ומוכנה לשרטט מחדש גבולות של מדינות שכנות בשביל הצרכים שלה עצמה. מלחמת ארה"ב־מקסיקו, הפלישה לפנמה, הפיצול של פנמה מקולומביה – כולן דוגמאות להתנהלות האמריקנית לגבי שכנות קרובות.
האם זה רק מקרה? גבול משותף מביא באופן בלתי נמנע לחיכוך. נושאים כמו שימוש במשאבים, הגירה, פשיעה, סחר, זיהום אוויר, וכמובן התעצמות צבאית כולן סוגיות שהופכות לנקודות מחלוקת בין מדינות שהן שכנות. נדרשים מבנים מיוחדים ויוזמה כדי לצמצם את החיכוך הבלתי נמנע. האיחוד האירופי הוא דוגמה אחת לניסיון כזה. המבנה הפדרלי של ארה"ב הוא דוגמה נוספת. ללא מנגנונים כאלה, מדינות מתעמתות זו עם זו, לא אחת משתמשות בכוח כדי להכריע את הסוגיה כפי שהן רוצות שתיפתר. היום אנחנו רואים כיצד ממשל טראמפ משתמש בנשק המכסים נגד קנדה ומקסיקו כדי להגיע להסכמות בנוגע לניהול הגבול.
כשהשיקום לא יתרומם
מכאן שההתלהבות מכך שארה"ב תשלוט בעזה, או לכל הפחות משיכת הכתפיים וטענות בסגנון "מה כבר הדבר הכי גרוע שיקרה", הן שגויות. אם ארה"ב תהיה השכנה שלנו, נחלוק גבול עם המעצמה החזקה בעולם. סוגיות שהיום לא מעסיקות אותנו כלל, תהיינה משמעותיות, וארה"ב תפעיל את כובד משקלה כדי לכופף את ישראל לרצונה.
ניקח דוגמה פשוטה: דמיינו שארה"ב אכן מקבלת את השליטה על רצועת עזה. האם השליטה הזו כוללת את המים הטריטוריאליים והכלכליים של הרצועה? טראמפ הרי יודע שבמזרח הים התיכון יש שדות גז רבים. מה תעשה ממשלת ישראל כשנשיא ארה"ב ירצה לדון בקו הימי בין הרצועה וישראל?
או נדמיין אפשרות אחרת, סבירה לא פחות: השיקום של הרצועה לא מתרומם בשל היעדר מימון. ארה"ב, תקועה עם טריטוריה הרוסה, מחליטה למכור אותה. במקום להמשיך ולנהל את חבל הארץ, היא מחפשת מדינה במזרח התיכון שתיקח עליו אחריות. מי לדעתכם יתחרו על האפשרות? אפשר לדמיין 3 מדינות: קטאר, טורקיה, וערב הסעודית. ישראל כמובן תוכל להקים קול זעקה אם הרצועה תעבור לידיים קטאריות או טורקיות, אך לא תהיה לה שום השפעה על המהלך.
רצועת עזה עלולה גם להפוך לפרצה חדשה בגבול הדרומי של ישראל. דמיינו שעוד ארבע שנים, או שמונה, נבחר ממשל דמוקרטי בוושינגטון. הממשל מחליט להקל את הפיקוח על הגבול בין עזה ומצרים, מתוך הבנה שמי שרוצה להיכנס הם בעיקר פלסטינים הרוצים לשוב לבתיהם. במהרה זורמים אל הרצועה גם גורמי טרור, פשע ומהגרים, שצריכים רק לחפש דרך לעקוף את הגדר כדי להגיע לישראל. ירושלים כמובן מביעה קול מחאה, אך בבית הלבן מסבירים לנו בעדינות שמדובר בסוגיה "פנים אמריקנית", ולא ראוי שישראל תעסוק בה. בכל מקרה, הפוליטיקה הפנימית (הקונגרס) לא מאפשרים לבית הלבן להקשיח את המדיניות שלו. מה אז?
עם כל הרצון הטוב של טראמפ לסיים את הסכסוך, היחידה שצריכה לשלוט ברצועת עזה היא ישראל. אפשר לדון על כך שבעוד ישראל תשלוט ביטחונית על הרצועה, את החיים האזרחיים ינהל גוף מקומי, אולי עם תמיכה של גורמים בינלאומיים. זה כן. אך לוותר על שליטה בחבל ארץ אסטרטגי, גם לבעלת הברית הגדולה שלנו מעבר לים? זה צעד שגוי.
