בט"ו בשבט תשט"ו (1955), ממש לפני 70 שנה, כתב חנניה רייכמן את השיר "ט"ו בשבט בחבל לכיש". רייכמן כתב את המילים במקביל לניסיונות ההתיישבותיים ליצור מאפס, בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל הצעירה, חבל ארץ מתוכנן. וכך מתחיל השיר:
הפתח לנגב הוא חבל לכיש / אלפיים שנה הוא שומם ומחריש / שמשון גיבורנו פקד את הפלך / דוד הסתתר בו מזעם המלך / בימי חזקיהו כבשו היריב / חנו בלכיש מחנות סנחריב.
חבל לכיש שבשפלה הדרומית, בין מרגלות הר חברון ממזרח ומישור החוף ממערב, אכן נושא היסטוריה יהודית עשירה. לכיש הייתה העיר השנייה בחשיבותה במלכות יהודה, ומאוחר יותר קמו מצפונה הערים מרישה ובית גוברין. עם הקמתה של מדינת ישראל הפך אזור לכיש, שכונה גם "המשולש הדרומי", לפרוזדור שעברו בו מסתננים רבים מרצועת עזה המצרית להר חברון שהיה בשליטה ירדנית. לכן תכננה מדינת ישראל הצעירה להקים במקום גוש יישובים שיחבר בין מרכזי האוכלוסייה היהודית במישור החוף ובין הנגב, וימנע את מעבר המסתננים.
בתכנונו של החבל הושקעו לקחים רבים, שנלמדו מההצלחות והכישלונות של הקמת היישובים המסיבית בשנים הראשונות למדינה. כך למשל תוכננה עיר אזורית, קריית־גת, וכמה מרכזים אזוריים שייתנו שירותים ליישובים הכפריים. עוד תוכנן כי מרבית היישובים יוקמו על ידי עולים חדשים מארצות המגרב, שהובאו לארץ בשיטת "מהאונייה אל הכפר", לאחר שכבר בארצות המוצא שלהם הם הוחתמו על התחייבות להתגורר ביישובים כפריים ולא בערים.
על הקמת היישובים בחבל הופקדה מִנהלת בראשותו של אריה (לובה) אליאב, ואת הפרויקט כולו דחף דוד בן־גוריון, שהתגורר באותה עת בשדה־בוקר. על פי בן־גוריון, "ביישוב חבל לכיש יש גם גשר ל'ארץ השניה', לנגב השומם והריק… כשייבנה חבל לכיש עוד יעמדו מדרומו, לאורך מאתים וחמישים קילומטר ויותר, שממות הנגב. חבל לכיש מקרב אותנו לנגב הצפוני והוא מבצר מעמדנו לאורך הרי חברון" (דברים שנשא בכינוס גרעיני ההתיישבות בחבל לכיש, דצמבר 1954).
אולם כאשר הגיע תכנון החבל לפסים מעשיים, בשלהי 1954, חששו קציני צה"ל שמסתננים יחדרו מהגבול הירדני הסמוך ויבצעו פיגועים ביישובים החדשים. כך קרה בעת הקמת יישובי פרוזדור ירושלים בשנים 1951-1949, כאשר כנופיות טרור שיצאו משטח ירדן הטילו את אימתן על יישובי העולים שבפרוזדור, וחלקם ננטשו באופן חלקי או מלא. הפעם, סבר קצין ההתיישבות של צה"ל, יש לבצר את החלק המזרחי של החבל כדי למנוע טרור ובהלה בקרב העולים. ואולם סדר הכוחות של צה"ל היה קטן מכדי להחזיק כוחות נייחים רבים לאורך הגבולות, והרמטכ"ל משה דיין האמין שיש להשתמש בכוח האדם לפעולות התקפיות ולא הגנתיות. לכן הוחלט להקים בסמוך לגבול כמה היאחזויות נח"ל.
שיטת ההיאחזויות, שהחלה בקיץ 1951, התבססה על הקמת נקודות יישוב צבאיות בסמוך לנקודות תורפה בגבולות, שישלבו בין פעולות משקיות חקלאיות לפעולות ביטחוניות. ההיאחזויות, כך לפי הוגה המיזם אליק שומרוני מקיבוץ אפיקים, היו אמורות להווה מעין "כליא ברק" למסתננים, ולאפשר הקמת יישובי עולים מאחורי "חומת ההיאחזויות". בהקמת שלוש היאחזויות חבל לכיש – לכיש, אמציה ונחושה – נעשה השימוש המיטבי ביותר בהיאחזות בכל תולדות המיזם.
בשורות הבאות נספר את סיפורן של שלוש ההיאחזויות החבל, לרגל 70 שנה להקמתן. הדברים מבוססים בעיקר על מסמכים ארכיוניים, עיתונות התקופה וכמה ראיונות שערכתי עם ותיקי ההיאחזויות, במסגרת עבודת דוקטורט על היאחזויות הנח"ל.
מגל וחרב
בחודש מרץ 1955 קיימו אנשי ענף ההתיישבות בצה"ל, בשיתוף מנהלת חבל לכיש, סיורים למזרח החבל כדי לתכנן את מיקום ההיאחזויות. הוחלט כי יוקמו שלוש היאחזויות, שבתוספת שני קיבוצים שהיו קיימים במרחב, בית־גוברין וגלאון, יהוו מעין קשת שתסגור על הגבול הירדני ותמנע את ההסתננות. ההיאחזות הצפונית תוכננה לקום בתל־נאחס (נחושה), המרכזית (לכיש) ליד תל לכיש, והדרומית בדואיימה (אמציה).
חודשיים לאחר מכן הוקמו שתי ההיאחזויות הראשונות, לכיש ואמציה. לכיש הייתה ההיאחזות הראשונה שהוקמה על ידי תנועת המושבים, ושני גרעינים של התנועה, רגב וערבה, השתתפו בהקמתה. לובה אליאב, שהכיר את גרעין רגב מאז שחבריו שהו בשדה־בוקר והשתתפו בשמירה על דוד בן־גוריון, הגיע לישיבת גרעין וניסה לשכנעם להשתתף בהקמת ההיאחזות. מול המפקפקים שתהו על האפשריות המשקיות במקום הצביע אליאב בלהט על החשיבות האסטרטגית של חבל לכיש, המקשר בין יישובי הנגב ובין פרוזדור ירושלים, ועל מקומן המרכזי של ההיאחזויות במערך הביטחוני של החבל. חברי גרעין רגב התרשמו מתודעת השליחות של אליאב, ביקרו בשטח ו"התאהבו" במקום, כהגדרתו של יצו כהן, חבר הגרעין בעבר ובן מושב לכיש עד היום. אולם אז התברר כי מספרם קטן מדי, ולכן הופנה להיאחזות גם גרעין ערבה ששהה באותה עת בהיאחזות עין־גדי. להיאחזות בדואיימה עלו גרעינים של איחוד הקבוצות והקיבוצים, בעיקר עולים חדשים מארצות המזרח.
בספטמבר 1955 עלתה על הקרקע ההיאחזות השלישית בתל־נאחס, מעט פחות משני קילומטרים מהגבול עם ירדן. היא הורכבה מגרעין נח"ל דתי של הנוער העובד – עולים מארצות המזרח וילידי הארץ. בטקס ההקמה השתתפו שני הרבנים הראשיים וחבר הכנסת מהמפד"ל זרח ורהפטיג. הרב הצבאי הראשי שלמה גורן עמד על הסמליות שבהקמת היאחזות דתית מול שרידי יישובי גוש עציון שנחרבו במלחמת העצמאות, שמתיישביהם "קידשו את השם במותם ובחייהם. הוא פנה למתנחלים ללכת בדרכי אנשי גוש עציון שחייהם היו מופת לקדושה וטהרה" ("נחושה, גרעין הנח"ל הדתי הראשון של הנוער העובד התנחל בהר חברון", הצופה, 7.9.1955). הרב גורן חנך את בית הכנסת במקום בהכנסת ספר תורה שנישא תחת חופה מתוחה על רובים מכודנים. זו הייתה ההיאחזות הדתית השנייה שקמה אי־פעם, לאחר הקמת ההיאחזות בגשר בנות־יעקב בקיץ 1953.
הרב גורן עמד על הסמליות שבהקמת היאחזות דתית מול שרידי יישובי גוש עציון שנחרבו במלחמת העצמאות, שמתיישביהם "קידשו את השם במותם ובחייהם". הוא פנה למתנחלים ללכת בדרכי אנשי גוש עציון שחייהם היו מופת לקדושה וטהרה
באופן בלתי נמנע, הקרבה לגבול ולמוקדי ההסתננות גרמה לתקריות אש בין המסתננים ובין חיילי ההיאחזויות. מרבית התקריות התרחשו בשטחים החקלאיים הסמוכים לגבול. מעט לאחר הקמת לכיש, במאי 1955, נהרג החייל משה שרף בעת שחרש בשדות המשק ליד הגבול, נותר לעבוד אחרון בשדה ונרצח על ידי מסתננים. הטרקטור שנהג בו המשיך לנסוע לאחר הרצח עוד כברת דרך, עד שנעצר בצלע ההר.
מסתננים הגיעו באופן תדיר לבאר המים של לכיש כדי לגנוב את חלקי המשאבה, וחיילי ההיאחזות הציבו מארבים כנגדם. יעקב הירש, אחד מחיילי ההיאחזות, העיד כי החיילים נפגשו עם שני סוגים של מסתננים: כאלה שבאו כדי לשאוב מים מבארות הסביבה או למטרות גניבה ושוד, ובעת מפגש עם חיילי ההיאחזות היו נמלטים; וכאלה שבאו למטרות נקם, ובעת היתקלות עם החיילים היו משיבים באש. אחד המסתננים הבולטים מהסוג השני היה יליד הכפר קוביבה, שתושביו גורשו במהלך מלחמת העצמאות. הירש גם העיד כי לאחר רצח משה שרף לחצו חיילי ההיאחזויות על מנהלת חבל לכיש להרוס את חורבות הכפרים קובייבה הסמוכה ללכיש ודואיימה הסמוכה לאמציה, ששימשו כמסתור למסתננים.
גם אמציה, שקמה בסמיכות לכפרים אידנא ותרקומיא שמעברו הירדני של הגבול, משכה אליה מסתננים רבים, בין השאר בגלל האטרקטיביות של הבאר הסמוכה להיאחזות, והעובדה שחייליה עיבדו שטחים חקלאיים על קו הגבול ממש. הדי התקריות הרבות נמצאים בעיתוני התקופה. כך למשל, בעת מתקפת הפדאיון הגדולה באפריל 1956, הצליחו חיילי ההיאחזות לחסל שישה חברי כנופיות שהגיעו מרצועת עזה ולאחר חציית השטח הישראלי ניסו להסתנן אל הקווים הירדניים ("אמציה חיסלה 6 פידאיון", מעריב, 18.5.1956). בספטמבר של אותה שנה נכנס סיור של חיילי אמציה, שנע על דרך הפטרולים, לקרב יריות עם כוחות ירדנים בסביבות ההיאחזות, ושני חיילים נפצעו. תגבורת שהגיעה מההיאחזות גרמה לבריחתם של התוקפים ("2 ישראלים נפצעו בידי ירדנים", דבר, 19.9.1956).
גם נחושה נקלעה לסבך האש: באפריל 1956 קיים כוח של כיתת חיילים מההיאחזות סיור בשטח החקלאי שלה, סמוך לגבול. במהלך הסיור נתקלה הכיתה בכוח ירדני שירה עליה, ככל הנראה מעבר לגבול (לפי גרסה אחרת, הכוח חצה את הגבול). מפקד ההיאחזות יצחק ביטל, שנפצע בידו תוך כדי התקרית, חיפה על החיילים, ארגן אותם לנסיגה ונהרג בעת חילופי האש. בתקרית נהרג גם חייל ירדני, ולאחר נסיגתם של חיילי ההיאחזות לקח הכוח הירדני רכב צבאי כשלל מהקרב ("חייל ישראלי נהרג באש לגיונרים", חרות, 20.4.1956). ביטל, יליד תל־אביב, למד בישיבת "היישוב החדש" והיה מדריך וחניך בבני־עקיבא. ככל הידוע לי היה ביטל מפקד ההיאחזות היחיד שנהרג בעת שירותו, מראשיתו של מפעל היאחזויות הנח"ל ועד למלחמת ששת הימים.
אבן שואבת למבקרים
גופים רבים ושונים, אזרחיים וצבאיים, קיימו ביקורים וסיורים בהיאחזויות חבל לכיש בחודשים שלאחר הקמתן. חודש לאחר הקמתה נערך בהיאחזות לכיש כנס של חניכי תנועת בני המושבים, לשם דיון על דרכם בצה"ל. מנהלי בתי ספר ומורים קיימו סיור בהיאחזויות לכיש שבועות ספורים לאחר עלייתן אל הקרקע. בסדר היום של הסיור הוקדש זמן להסבר על הנח"ל בכלל ועל ההיאחזויות בפרט, ולסיור התלווה קצין מפיקוד הנח"ל. אגף החינוך של פיקוד הנח"ל בנה דף סיור להיאחזויות לכיש, ובו הודגש תפקידו הביטחוני של החבל כחוצץ בין רצועת עזה המצרית להר חברון הירדני. קבוצות חיילים יצאו לסייר בחבל ובהיאחזויות בעקבות התכנים שהודגשו בדף. בהיאחזויות סיירו גם מדריכי תנועות הנוער. כדי לווסת את מספר המבקרים הגדול, יצר אגף הנוער והנח"ל נוהל מיוחד לכניסת אזרחים לנקודות.
מפקד ההיאחזות נחושה, יצחק ביטל, חיפה על החיילים, ארגן אותם לנסיגה ונהרג בעת חילופי האש. ביטל, יליד תל־אביב, למד בישיבת "היישוב החדש" והיה מדריך וחניך בבני־עקיבא. ככל הידוע לי, עד מלחמת ששת הימים הוא היה מפקד ההיאחזות היחיד שנהרג בעת שירותו
ההיקף הגדול של הסיורים והטיולים בהיאחזויות לכיש נבע להערכתי מכך שהן היו חלק ממפעל היאחזויות הנח"ל שנחשב לחוד החנית של ההתיישבות הביטחונית, ובד בבד חלק מחבל לכיש שסוקר בתקשורת הישראלית כדגם מופתי להתיישבות. מחקרים שונים עמדו על הקשר שבין מעשה הטיול והסיור לבין גיבושם של המיתוסים הציוניים. טיילות מורשת (Heritage Tourism) סביב אתרי מורשת (Heritage Sites) כמו תל חי, מצדה, קברות המקבים ובהמשך גם אתרים מקראיים כמו ירושלים, הכותל המערבי, קבר רחל ומערת המכפלה, התקיימו מאז ראשית המאה ה-20, מתוך מגמה ברורה של ביסוס מורשת העבר הרחוקה של העם היהודי והמורשת הציונית הקרובה בקרב הדור הצעיר (יורם אלמכיאס, ופנינו חברונה, עמ' 22-21). גם במקרה של היאחזויות לכיש היו הביקורים ניסיונות ליצור סמל לאומי סביב נקודות ההתיישבות.
בעקבות ההתנתקות
ביום ט"ו בשבט, יום החג לצומח / גם חבל לכיש מאושר ושמח… השורש הוא כוח, הגזע – איל הוא/ על כן כל עץ בארצנו כחייל הוא/ כל יער, כל חורש, כל גן וגינה/ פלוגת מילואים היא בצבא הגנה (ט"ו בשבט בחבל לכיש, חנניה רייכמן).
חיילי שלוש ההיאחזויות שנועדו למנוע מהמסתננים לעבור מערבה, אל יישובי העולים של החבל, עמדו במטרה זו בגבורה רבה. אבל התנאים הקשים יחסית, גם מבחינה ביטחונית וגם מבחינת קרקע חקלאית ומים, גרמו לכך שעד תחילת שנות האלפיים לא קמו יישובים רבים במזרח חבל לכיש. רק היישוב שקף הצטרף ללכיש ואמציה, שאוזרחו במרכז החבל, ונחושה – שפורקה והוקמה מחדש מאוחר יותר – הפכה להיות חלק מחבל עדולם שקם מעט יותר צפונה. רק לאחר ביצוע ההתנתקות בקיץ 2005 באה עדנה למזרח לכיש, כאשר בני־דקלים, כרמי־קטיף, נטע ואליאב קמו בסמוך ליישובים הקיימים.
קשים הם חבלי הלידה של החבל / אך עץ הוא לא שקר, ופרי הוא לא הבל / קשה העמל – אך גדול השכר / שתיל של היום הוא אילן של מחר / שותל ומצמיח, מפרה ומפריח / הריהו מחיש פעמי המשיח / ברוך כל חלוץ, הנחלץ להחיש / את בוא הגואל אל לכיש!
