במשך עשרות שנים, פעילים פרו-פלסטינים פמפמו על הנרטיב שיישוב מחדש של תושבי עזה, הידוע גם בשם "טרנספר", הוא פשע בלתי מתקבל על הדעת.
אך מה האירוניה? שמאות אלפי יהודים, כולל המשפחה שלי, גורשו מארצות ערב, ואף אחד לא נקף אצבע לעזור להם. לא היו הפגנות עולמיות, לא היו קריאות לגבי "זכות השיבה", לא היו סוכנויות סיוע בינלאומיות שהשאירו אותנו בלימבו של פליטים קבועים. לא ניתן לנו את הלוקסוס של רילוקיישן; נאלצנו לבנות מחדש יש מאין.
כעת, כשעזתים מקבלים כרטיס זהב – הזדמנות להימלט מאזור המלחמה שיצרו המנהיגים שלהם – העולם "מוצא" לפתע את זעמו המוסרי. הם לא ראויים להזדמנות הזו, אבל לישראל, למזרח התיכון ולעולם מגיעה ההזדמנות הזו לשלום. זה לא נכבה 2.0, זה תיקון שצריך היה לקרות מזמן.
אף פליט יהודי לא הפך למחבל
השוואה עדכנית בין פליטים יהודים שגורשו מארצות ערב לבין עזתים כיום היא לא רק לא מדויקת, אלא ראויה לכל גינוי. פליטים יהודים לא נלחמו במדינות המארחות שלהם. הם לא ביצעו פיגועים, לא יצרו חוליות טרור או התפוצצו בתוך מסעדות ואוטובוסים. הם לא חינכו את ילדיהם לשנאה וגידלו דורות שמאדירים את פיגועי ההתאבדות ורצח המוני כשביל שמוביל לגן עדן.
אי אפשר לומר את אותו הדבר על רצועת עזה. במשך עשרות שנים, הפלסטינים שם הוקצנו על ידי חמאס, אונר"א (סוכנות האו"ם עבור פלסטינים שמשמרת את מעמדם כפליטים) וההנהגה הפלסטינית. במקום להשקיע בעתידם, הם בנו כת מוות המשגשגת על האדרת הטרור. המנהיגים שלהם לא רק סובלנים כלפי אלימות, הם יוצרים אותה, והתושבים שתחת שליטתם תומכים בה באופן גורף וסובלים בגלל זה.
אף פליט יהודי לא הקים ארגון טרור לאחר שגורש. בינתיים, עזה היא ביתם של חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ורשת של פלגי טרור המחויבים להשמדת ישראל. זה לא משבר פליטים – זו חברה כושלת הבנויה על שנאה.
הצעתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להעביר את תושבי עזה למדינות אחרות, היא הזדמנות שפליטים יהודים ממדינות ערב מעולם לא קיבלו. בין 1948 לתחילת שנות ה-90, גורשו כ-850,000 יהודים ממדינות כמו מצרים, לבנון, סוריה ועיראק. לאותם יהודים לא הוצע סיוע בינלאומי ליישוב מחדש במדינה אחרת. במקום זאת, הם נאלצו לבנות את חייהם מחדש מאפס בישראל ובמדינות המערב, ולעתים קרובות הם מתמודדים עם אתגרים משמעותיים ואפליה.
לעומת זאת, חלק בולט מאוכלוסיית עזה מביע רצון להגר. לפני המלחמה, סקרים הצביעו על כך ש-33% מהעזתים רצו לעזוב את הרצועה עקב תנאים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים. בהתחשב בהרס של 16 החודשים האחרונים, המספר הזה כנראה עלה באופן משמעותי. סנטימנט זה מדגיש את ההסכמה הפוטנציאלית של מאמצי רילוקיישן בקרב עזתים.
בניגוד לפליטים יהודים שלא הייתה להם ברירה אלא להתחיל מחדש, לעזתים ניתנת הזדמנות של פעם בחיים להימלט מהחברה הכושלת שחמאס בנה. ניתן להם את הלוקסוס של רילוקיישן – משהו שרוב קורבנות המלחמה והגירוש לאורך ההיסטוריה יכלו רק לחלום עליו.
קלף מיקוח פוליטי נצחי
מדינות ערב ואונר"א שמרו בכוונה על תושבי עזה לכודים במעמד של פליט קבוע. למרות שהן מקדמות ללא הפסקה מדינה פלסטינית פלסטינית, מצרים, ירדן ומדינות ערביות אחרות סירבו ליישב מחדש בשטחן את תושבי עזה, מחשש לשינויים דמוגרפיים ולהיחלשות ההתנגדות הפלסטינית לישראל.
אונר"א, בניגוד לסוכנות האו"ם הכללית לפליטים, לא נועדה ליישב פליטים מחדש אלא לשמור עליהם כקלף מיקוח פוליטי תמידיים. במקום לשלב את הפלסטינים בחברות יציבות, היא הבטיחה שהם יישארו חסרי אזרחות, תלותיים ומוקצנים, תוך שמירה על "המאבק הפלסטיני" במקום לפתור אותו. השערורייה האמיתית היא לא שעכשיו מציעים לעזתים רילוקיישן – אלא שעד היום נמנעה מהם האפשרות.
ההיסטוריה מלאה בעקורים, אך מעטים קיבלו אי פעם הזדמנות שנייה. יהודים שגורשו מארצות ערב לאחר 1948 נאלצו לבנות את חייהם מחדש ללא סיוע בינלאומי, מבלי שסוכנויות האו"ם יתמכו בהם ומבלי שהקהילה העולמית תבכה על גורלם. הם השתלבו, תרמו ושגשגו. תושבי עזה, לעומת זאת, בילו דורות לכודים במעגל של סבל עצמי, הניזון על ידי הנהגה שמקדשת מלחמה נצחית. כעת, לראשונה, פתרון אמיתי על הפרק: רילוקיישן. לא גלות, לא מאסר – התחלה חדשה. ניתנת להם הזדמנות שאף פליט יהודי מארצות ערב לא קיבל מעולם – בית קבע, שנבנה עבורם, ממומן מרצון בינלאומי טוב.
העולם ראוי להיפטר מעזה כבסיס טרור. אם כדי לגרום לזה לקרות צריך להעביר את אנשיה למקום אחר, אז זה מה שצריך לעשות. בסופו של דבר, שלום לא בנוי על פנטזיות. הוא בנוי על הסרת האיומים שהופכים אותו לבלתי אפשרי.
