בתחילת אחד משיעוריו בישיבת הר עציון, פנה הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין (להלן: הרא"ל) לתלמידיו ושאל היכן מפורטות בתורה מצווות חלה, תרומות ומעשרות. בחלוף שקט קצר שהשתרר בחדר, הציע אחד מהם כמקור את אחת מפרשיות המצוות שבספר ויקרא – קדושים ואמור. לנוכח מבטו של הרא"ל מיהר חברו להציע פרשה אחרת, כי־תצא, שמספר המצוות בה הוא הגדול ביותר. נבוך ומאוכזב מאי־בקיאותם של תלמידיו בספר הספרים, מיהר הרא"ל להפנותם לשלהי פרשות שלח וקורח שבספר במדבר. דווקא שם, בסמוך לפרשיות המרגלים וקורח שגרמו לזעזוע בקרב בני ישראל, וערב הכניסה לארץ, מצווה משה רבנו את העם על קיום המצוות התלויות בארץ, אשר מסמלות חיי שלווה ועמל שהאדם זוכה בהם לראות את פרי עמלו ויבולו.
הופעת ספר שיעוריו של הרא"ל על מסכת תרומות היא יומא טבא לרבנן. יש בו תרומה גדולה – תרתי משמע – לעיסוק בשדה המצוות התלויות בארץ. לצד כרכי השיעורים שהופיעו על מסכתות וסוגיות "רגילות", שלימודן שגור בבית המדרש, דוגמת גיטין, דינא דגרמי, בבא מציעא ובבא בתרא, מצטרף כרך זה לכרכי השיעורים הקודמים שעניינם בסדרים וסוגיות פחות רווחות בבתי המדרש הקלאסיים: פסחים, הוריות, זבחים וטהרות.
הרא"ל מעולם לא צמצם את עולמו למסכתות ה"ישיבתיות" מסדרי נשים־נזיקין. כבר למן ימי בחרותו העמיק בלימוד "התורה כולה", על שלל מרחביה. דומה שאין זה מקרה שדרשת בר־המצווה שלו – שנכחו בה גדולי תורה כר' יעקב קמנצקי ור' משה פיינשטיין – הוקדשה לסוגיה סבוכה ממסכת נדרים (שהדיה באים לביטוי גם בכרך הנוכחי), ושמאמריו התורניים הראשונים הופיעו בכתב עת תורני נחשב כבר בשנות העשרים לחייו, בשלהי שנות החמישים, והתמקדו בסוגיות מסדרי קדשים וטהרות.
ברבות הימים, כאשר החל להרביץ תורה ברבים, בתחילה בישיבת "רבנו יצחק אלחנן" (שליד ישיבה־אוניברסיטה) בניו־יורק, ולימים בישיבת הר עציון ובמסגרות נוספות, העביר לצד שיעוריו על סדרי נשים ונזיקין גם שיעורים על מסכת ברכות וסדר מועד. בד בבד לא משך ידו מעיסוק בענייני זרעים, קדשים וטהרות, שבמידה מסוימת "נותרו מאחור" בעולם הלמדנות.
שיעור ליום העצמאות
חביבוֹת סוגיות סדר זרעים, שעניינן במצוות התלויות בארץ ישראל. חיבה יתרה נודעה להם בעיני הרא"ל, שאהבתו לארץ ישראל, במובן הפשוט של המילה, לא ידעה שיעור. כאשר הייתה טיסתו מתקרבת לחופי הארץ נהג הרא"ל לומר פרקי תהילים שביטאו את השבח וההלל על כך שכרבו חביבו הרמב"ן, זכה אף הוא "לחונן את עפרה" של ארץ הקודש. עיסוקו הלמדני המעמיק בסוגיות שונות של הלכות הארץ והליכותיה, ביטא אף הוא חיבה זו.
ברוח זו, בכל שנה בבוקרו של יום העצמאות, היה הרא"ל מעביר בבית המדרש שיעור שיוחד לעיסוק באחת הסוגיות שקשורות לארץ ישראל וקדושתה. בעוד ההמונים, ובכללם גם תלמידי הישיבה, פנו לקיום "מצוות היום" בטיול או בצליית מנגל חגיגית, הקפיד הרא"ל לפתוח את היום, לאחר תפילת השחר, בשיעור מעמיק שעסק בדיני פאה ותרומות, שביעית ומעשר שני. נוסף על כך, מעת לעת מסר סדרת שיעורים מעמיקה בסוגיות אלה במסגרת "הכולל הגבוה" לאברכי ישיבת הר עציון.
כפי שציין בנו הרב ש"י ליכטנשטיין בהקדמתו לספר, לצד ראיית תחום ייחודי זה כחלק בלתי נפרד מ"תורת ה' תמימה", סוגיות אלה משכו את ליבו דווקא משום שלא תמיד עמדו במוקד הלימוד בבית המדרש ומצד היותן "מת מצווה" שאין לו דורשים, כהגדרתו החריפה והנוקבת של בעל "ספר חסידים", ולפיכך מצווים הכול לטפל בו.
מלבד עיסוקו בסוגיות המרכזיות בשדה הלכות התרומות, פותח הרא"ל כדרכו צוהר רחב לסוגיות מרכזיות נוספות בעולמה של תורה. כך, למשל, שאלות של "כוונה" בעשיית מצווה, יסוד ה"דעת" הנדרש לשם קיום פעולות שונות (הן במצוות כגון תרומה, שחיטה או כתיבת סת"ם והן בשדה הקניינים), הסנקציות המוטלות על המתרשל בקיום המצווה, מעמדם של אנשים עם מוגבלות, פיזית או שכלית ("חרש, שוטה וקטן" במינוח ההלכתי) ועוד.
הספר משקף יפה את שיטת העיון האנליטי שכה אפיינה את דרך לימודו של הרא"ל. כך, למשל, ההבחנה בין מצוות ההפרשה של התרומה ובין נתינתה לכהן והיחס ביניהן; היחס שבין מצוות תרומה למתנות כהונה אחרות כמו חלה ומעשרות, ההבחנה שבין "הכשר מצווה", "מעשה המצווה" ו"קיום המצווה", וכיוצא בהן.
לחובבי הלמדנות התלמודית, ובמיוחד שיטת הניתוח האנליטי הצרופה מבית המדרש הבריסקאי, הספר מהווה אוצר של ממש. כך, למשל, כבר בראשו באה "חקירה" למדנית קלאסית, הבוחנת האם מוקדה של מצוות התרומה הוא במעשה ההפרשה, או בתוצאה הסופית של נתינת התרומה לכהן, והאם מדובר במצווה אחת (כשההפרשה מהווה רק "מכשיר מצווה", או "מתיר" לאכילת שאר פירות הטבל) או בשתי מצוות נפרדות. ה"נפקא מינה", ההשלכה המעשית, עשויה להיות כמובן במקרה שבו אדם הפריש את התרומה, אך בסופו של יום הכהן לא קיבל אותה מסיבה כלשהי (כגון שאבדה או נשרפה קודם הנתינה, שהכהן סירב לקבלה או שלא היה כהן מצוי במקום). כפי שעולה מהעיון המעמיק בספר, מה שעשוי להיראות לעיניים זרות כלהטוטי מחשבה אנליטיים ותיאורטיים, עשוי לקבל משמעות מעשית ביותר לא רק לעניין קיום מצווה זו, אלא גם לגבי מצוות אחרות.
עיון נוסף מתמקד בשוני שבין מצוות תרומה למצוות מעשר. אף שכלפי חוץ נראה שמדובר במצוות בעלות אופי זהה, מוכיח הרא"ל כבר מפסוקי המקרא ולאחר מכן דרך הילוכו בסוגיות הש"ס, שלא כך הוא. במצוות מעשר המוקד הוא ה"מתנה" שניתנת לכהן, מעין שכר הניתן להם תמורת עבודתם במקדש ("כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד"; במדבר יח). לפיכך יש במעשרות הקפדה על שיעור מינימלי מן התורה, שיעלה כדי "שכר ראוי". במקביל, גם "זר", שאינו כהן, יכול לאכול מעשר שניתן לו מידי הכהן, ואפילו בבית הקברות, מכיוון שאדם – ובמקרה זה הכהן – רשאי לעשות ב"שכר" שקיבל תמורת עבודתו כל שירצה.
לא כן במצוות תרומה, שבה המוקד הוא בעצם מעשה ההפרשה, שבאמצעותו מכיר האדם ומצהיר שיבולו המבורך לא בא לו רק מכוחו שלו אלא גם, ואולי בעיקר, מכוחו של הבורא. לפיכך עצם ההפרשה המבטאת רעיון זה היא החשובה, ואילו לשיעורה יש פחות חשיבות, ונתינתה לכהן היא רק תוצר לוואי של המצווה.
לא רק הפרי הממשי
בשונה מהטרנד הרווח בחלק מבתי המדרש בימינו, לשלב את הלמדנות הצרופה עם "עיון קיומי", תוך ניסיון לחלץ תובנות רעיוניות והגותיות מן ההלכות ה"יבשות", הרא"ל אינו עוסק באלה (והיו שביקרו אותו על כך). הוא מצטמצם לעיון העמוק בגופי ההלכות, מבקש להמשיג אותם ולנתחן באופן כירורגי.
עם זאת, גם מתוך עיון למדני זה ניתן להעלות מחשבות עומק ותובנות על שאלות פילוסופיות ועיוניות רחבות הרבה יותר. כך, למשל, הצורך ב"כוונה" וב"דעת" בקיום מצוות משליך על מקום החשיבה והכוונה בעולמו של כל אדם, והדיון – שנראה לכאורה "טכני" במהותו – על שלב החיוב בהפרשת תרומה, "מירוח הכרי", מהווה שיעור חשוב בשאלה מתי ניתן לראות במעשה האדם את "גמר המלאכה".
בדומה לכך, השאלה מהו השלב שממנו ואילך ניתן לכנות תוצרת מסוימת "פרי", עשויה להיות בעלת השלכות נרחבות לא רק על פירות ממשיים אלא גם על תופעות ופעולות אנושיות אחרות (לרבות יצירות ספרותיות ואמנותיות), שיש בהן חשיבות להגדרת שלב המעבר בין טרום־יצירה "בוסרית" ובין יצירה משוכללת שראויה לשמה. גם הדיון באיסור ההלכתי לתרום "מן הרע על היפה", עשוי למשוך את המעיין לדיון מרתק בסוגיה מה מוגדר כ"רע" או "יפה", ובחובת ההבדלה שביניהם.
הדיון המעמיק בסוגיית חובת "הפרשה מן המוקף" דווקא (הפרשת תרומה מפירות המצויים בסמוך למקומו של המפריש, ולא בריחוק מקום), מהווה פתיחה מצוינת לעיסוק בשאלות "גיאוגרפיות" והגותיות, של "רחוק" ו"קרוב". כך במיוחד בעולמנו המודרני, שבו העולם כולו נעשה לכפר גלובלי קטן, מרושת במרשתת ובאמצעי תקשורת זמינים חובקי זרועות עולם, כשבמובנים רבים למרחק הגיאוגרפי אין כמעט עוד משמעות (והלב נוטה מאליו לשאלות מעשיות – שהרא"ל נמנע מלעסוק בהן – דוגמת האפשרות להפריש תרומה באמצעות שליח הנמצא בריחוק מקום, שלא לדבר על "טלתרומה", הפרשת תרומה מרחוק, תוך שימוש בטלפון או בזום). גם הדיון בהגדרת "מאכל" מהווה תרומה חשובה לשינויים המתחוללים בעולמנו בהגדרתם, האובייקטיבית או הסובייקטיבית, של "אוכל" ו"מאכלים", ומקומם בתרבות ובחברה המודרנית.
למרות הימנעותו, ואולי אף רתיעתו או הסתייגותו, של הרא"ל מהניסיון להפוך את הדיון האנליטי בגופי הלכות כר וקרקע לפיתוח למדנות "קיומית" (בנוסח הרב שג"ר וממשיכי דרכו), לא נמנע הרב מעיסוק בפן מרכזי שאפיין את עולמו, האנושי והדתי: הדגשת ערכי מוסר וחסד העולים ובוקעים מתוך ההלכות. בעניין זה, גם העיסוק בהלכות תרומות מהווה עבורו משטח המרָאה נפלא להסקת מסקנות בדבר חובתו של אדם לחלוק את יבולו עם אחרים, להביע את נדיבות ליבו ומחויבותו האנושית בסיוע לשבורי לב, חלכאים ונדכאים.
גם בחיבור זה מקדיש הרא"ל מקום מיוחד לעולם ה"קדושה" שהיה יקר לליבו מאוד (ולו הוקדש חיבורו "קדושת אביב"). אגב עיסוקו בשאלת האפשרות להפריש תרומה טמאה, ובאיסור שחל על "זר", שאינו כהן, לאכול תרומה, נדרש הרב שוב לסוגיות של "קודש וחול", ולאבחנה ולהבדלה שביניהם.
קולות המלחמה
הרב נועם ורשנר ערך את השיעורים במיומנות רבה, והצליח במידה רבה להוריק את תוכנם המיוחד מתורה שעל פה לתורה שבכתב בצורה בהירה, שיטתית וסדורה, המשמרת משהו מטעמם של הדברים שהורצו על פה.
מפתח הנושאים שבסוף הספר קובע ברכה לעצמו ומשקף את הזיקות שבין נושאים מסדר זרעים ומתנות כהונה כגון תרומות ומעשרות, ביכורים וראשית הגז, ובין נושאים מתחומים שונים לחלוטין כגון ייבום וברכת המצוות, נזיקין וקדשי מזבח, בן סורר ומורה ואיסור חֵלֶב, תפילין וקריאת שמע.
דווקא לאור מלאכת העריכה המוקפדת, לרבות צורת הספר והגהתו, יש להצטער על כמה טעויות סופר שנפלו בשגגה בחלק מההפניות, ויש לקוות שיתוקנו במהדורה הבאה. אם זו תצא לאור, היא עשויה להיות נשכרת גם מהפניות – ולו בהערות השוליים – לחיבורים ומאמרים אחרים שבהם עסק הרא"ל בנושאים שנדונים בספר, כמו גם לכמה מאמרים ספציפיים שכתב הרא"ל או פורסמו עוד בחייו בנושאי הספר, כגון פטור הפקר בתרומות ומעשרות; הפרשה מן היפה על הרע (נושא שנדון בהרחבה גם בכרך שלפנינו), וצירוף מיני תרומה.
גם מבין שיטי חיבור זה מהדהד היטב קולה של המלחמה הנוראה שאנו עדיין מצויים בעיצומה. בשער הספר לא צוינה שנת הופעתו, אך מדברי הקדמתו של העורך עולה שהוא נחתם כבר בחודש ניסן תשפ"ג, והוצאתו לאור נתעכבה עד עתה. בחתימת דבריו של העורך הוא כותב כי "בימים אלה שבהם עם ישראל נלחם בחירוף נפש על מדינתו וארצו, ישנו משנה תוקף לעיסוק במצוות התלויות בארץ ובקדושתה, ובפרט השיעור האחרון בספר, שזכיתי לעסוק בו בהיותי ברצועת עזה יחד עם אחי הלוחמים".
אם תרצו, גם בחיבור הלמדני המעמיק הזה יש עדות נוספת, אפילו היא באה רק אגב אורחא, לחובת ומצוות השילוב שבין הספרא והסייפא, שילוב שהרא"ל ראה אותו כשילוב של לכתחילה, והעלהו על נס בחיבורו המופתי "זאת תורת ההסדר".
פרופ' אביעד הכהן הוא נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט. חיבורו על פרקי חייו ומשנתו של הרב ליכטנשטיין עתיד לראות אור בשנה הקרובה
