כאשר העולם הערבי מתנגד לתוכניתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לשינוי ברצועת עזה, העולם הוא מתנגד בראש ובראשונה לשיקום מחנות הפליטים. כדי להבין את המשמעות העמוקה יותר של התנגדות זו, יש להבין שהפליטים הפלסטינים ממלחמת העצמאות ב-1948, היו נשק פוליטי אהוב נגד מדינת ישראל. עברו כמעט 77 שנים מאז המלחמה ההיא, ומדינות ערב עדיין נחושות לשמור על מחנות פליטים במקום לשלב את הפליטים בשטחן.
הפליטים הערבים הפלסטינים מ-1948 ו-1967 מדברים באותה שפה כמו הערבים בירדן, לבנון, סוריה, מצרים ובכל שאר מדינות ערב. הם גם חולקים את אותה השתייכות דתית אסלאמית, יחד עם אותה מורשת תרבותית. אולם מלבד הממלכה ההאשמית של ירדן, אף אחת מ-22 מדינות הליגה הערבית לא הייתה מוכנה לקלוט פליטים ערבים פלסטינים.
לעומת זאת, ישראל הצליחה לקלוט, עם הרבה פחות משאבים, מספר גדול עוד יותר של פליטים יהודים מהעולם הערבי שאילץ דורות של משפחות לעזוב. אותם פליטים יהודים לא הוכנסו למחנות נפרדים והושארו לקמול במשך עשרות שנים; הם קיבלו אזרחות מיידית והפכו לאזרחים יצרנים של מדינת ישראל.
רצועת עזה היא אחד האזורים הצפופים בעולם עם אחת התשתיות הכי פחות מפותחות – וזה עוד לפני המלחמה הנוכחית. כתוצאה מכך, רמת החיים בעזה נותרה ירודה ביותר. בתי ספר המנוהלים על ידי סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים (אונר"א) ברצועת עזה הפכו לחממת טרור, במקום לספק לילדים חינוך וכישורי חיים. אם יש תקווה להעלות את רמת ואיכות החיים בעזה, יש לצמצם את אוכלוסייתה בחצי ולהחליף את מחנות הפליטים בדיור מודרני ראוי.
הצביעות של המנהיגים הערבים לא יכלה להיות שקופה יותר בטיעוניהם המזויפים שתוכניתו של טראמפ פירושה עקירת עם מארצו. בראש ובראשונה, התוכנית קוראת להגירה מרצון. הוא יחליף את "הדיור" ברצועה בדירות המצוידות במתקני מים ובתשתיות ביוב, במקום שאלה יישפכו לרחובות ויגרמו למחלות וריחות רעים. האחים הערבים של הפלסטינים אומרים שכל כך אכפת להם מהם, אך הם לא עושים דבר כדי לשפר את תנאי חייהם, בזמן שהם – במיוחד ערביי המפרץ – חיים חיי פאר.
ממלכת ערב הסעודית המחישה את המוסר הכפול הזה במשא ומתן הטקטי שלה על נורמליזציה עם ישראל. חודש לפני 7 באוקטובר, טען המשטר הסעודי כי הוא שואף לשפר את חיי הפלסטינים. אולם כשטראמפ מבקש לעשות זאת כעת, הוא מוקע על ידי הסעודים וכל העולם הערבי באשמת ניסיון ליישב פליטים מחדש. בדומה לכך, בעוד הסעודים ממשיכים להתעקש שהנורמליזציה עם ישראל תלויה ביצירת נתיב למדינה פלסטינית, בדלתיים סגורות ובשיחות פרטיות, הם ממשיכים לחפש ברית עם ארה"ב וישראל נגד האיום הממשמש ובא של איראן גרעינית.
כשהתושבים רוצים לעזוב
סכומי סיוע זרים ממדינות מערביות, קטאר ואחרות הושקעו בעזה – אולי יותר מבכל מקום אחר בעולם. חמאס, לעומת זאת, בחר שלא לשפר את חייהם של אלה שהעלו אותו לשלטון בבחירות. במקום זאת, הוא בנה מנהרות טרור, הבריח נשק והאכיל מפלצת של מוות והרס, בתמיכה מלאה של אוכלוסייתו.
כשהם נשאלים באנונימיות המשחררת אותם מאימת חמאס, תושבי עזה אומרים לעתים קרובות שהם רוצים לעזוב, אך רק למדינות מערביות שיכולות לספק להם רווחה נדיבה. זה מוביל אותנו לקרוא לאותן מדינות מערביות צבועות – אירלנד, ספרד, נורווגיה ועוד – להוכיח את "אהבתן" לפלסטינים.
קולות ברחבי העולם הערבי ובכמה מדינות מערביות, אומרים שהתוכנית של טראמפ תערער את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית. הקולות הללו מתעלמים מהעובדה שחמאס מחויב להשמדת ישראל ולא להקמת מדינה פלסטינית, תוך שימוש במותם של רבים ככל האפשר מתושבי עזה עבור מטרתו. האידיאולוגיה האסלאמיסטית גורסת כביכול שהערבים הם אומה אחת, המונחה על ידי חוקי השריעה, ודוחה את הלאומיות הפרטיקולריסטית הערבית. במקום זאת, היא משתמשת בטרור כדי להגשים את מטרותיה בשם הזהות הפלסטינית.
טראמפ רוצה לבנות מאפס את רצועת עזה ולספק לאזור דיור ראוי למגורים, אבל זה ייקח זמן. אסור שעזתים שהשתתפו בטבח ירוויחו מכך, אבל הדור הפלסטיני של המחר עשוי ליהנות מהתוכנית, במיוחד בסביבה של רגיעה ללא דיכוי ואלימות של חמאס. כך רצועת עזה תוכל לפרוח ולהפוך למקום שטוב לחיות בו.
