סגן נשיא ארצות הברית ג'יי-די ואנס התייצב בפני בכירים באיחוד האירופי בוועידת הביטחון במינכן בסוף השבוע ונשא נאום שברובו נשמע כסתירת לחי מצלצלת למנהיגי היבשת הישנה. "מה שמדאיג אותי יותר מכול בעניין אירופה אינו רוסיה, אינו סין, ואינו אף גורם חיצוני אחר", אמר סגן הנשיא בהופעת הבכורה שלו במדינה זרה בתפקידו החדש. "מה שמדאיג אותי הוא האיום מבפנים – נסיגתה של אירופה מערכיה הבסיסיים ביותר. כשאני מסתכל על אירופה כיום, לא ברור לי מה קרה לחלק מהמנצחים במלחמה הקרה".
הרטוריקה של סגן הנשיא ואנס הייתה להוטה כתמיד, והוא שב והדגיש את חששו מפני קריסת חופש הביטוי ועלייתה של סמכותנות טכנוקרטית – נושאים שהיו בלב הפוליטיקה שלו לאורך השנים. אך לא פחות מהתוכן, גם העיתוי והמיקום עוררו עניין: נאום כזה, בוועידה ביטחונית אירופית, דווקא בעיצומן של השיחות על סיום המלחמה באוקראינה, הסיט שוב את תשומת הלב האמריקנית לעניינים שמעבר לים. וכך, באופן מפתיע, במקום דיון מעמיק במדיניות החוץ של ממשל טראמפ, התעוררה שאלה אחרת לגמרי: האם הממשל החדש בכלל מתכוון להתמקד בזירה הבינלאומית?
השאלה הזו מבוססת על עובדות מוצקות. בישראל שמו של טראמפ עלה לכותרות בשבועות האחרונים בעיקר משום שהוא הימם את העולם – ואת רוב הממשל שלו בעצמו – והכריז על כוונתו להפוך את עזה לבעיה אמריקנית. ההכרזה, והעובדה שהוא נמנע מלהכחיש שייתכן שישלח חיילים אמריקניים כדי לאכוף את השליטה של ארה"ב ברצועה, גרפה כותרות גם בתקשורת המקומית, ולא כולן חיוביות: לא רק דמוקרטים התנגדו לתוכנית, אלא גם רפובליקנים מסוימים שראו אותה כהיפוך מוחלט של ההבטחה של טראמפ לסגת מאזורים שלארה"ב אין מה לחפש בהם.
לצד עזה ותיווך שיחות השלום בין רוסיה לאוקראינה, טראמפ גם פתח את כהונתו במתקפה בינלאומית נוספת שהייתה דווקא מימוש של הבטחת בחירות כאשר הכריז על מלחמת סחר נגד מקסיקו, קנדה וסין. בעוד שהחלת המכסים החדשים על קנדה ומקסיקו הושעתה לעת עתה, זו הייתה סוגיה נוספת שבה המיקוד של הבית הלבן לא היה באמריקה פנימה, אלא במדינות זרות.
נאומו של סגן הנשיא ואנס בגרמניה התקיים בזמן שאילון מאסק המשיך ביתר שאת את מאמציו לתמוך במפלגת AfD הגרמנית לקראת הבחירות במדינה, חרף העובדה שמדובר ביישות שערורייתית משהו בגרמניה, והתערבות זרה שכזו בבחירות שם, בוודאי לצידה של מפלגה שנויה במחלוקת, היא בגדר חץ נוסף שנשלח אל מעבר לגבולותיה של מדינה זרה.
תוסיפו לזה גם את המאבקים של טראמפ עם ונצואלה וקולומביה על חסימת הגירה בלתי חוקית, והתוצאה היא רושם חזק מאוד של ממשל שרחוק מבדלנות וקרוב הרבה יותר לסגנון הנאו-שמרני שטראמפ גינה שוב ושוב בעשור האחרון.
אכן, דונלד טראמפ מעולם לא היה מועמד פוליטי שהתעניין במיוחד בעולם. להיפך – כבר במסע הבחירות הראשון שלו ב-2016, מה שייחד אותו היה מבטו הממוקד פנימה. כאשר התייחס למדיניות חוץ, זה היה בעיקר כדי להמעיט בערכה אל מול הצורך "להחזיר את אמריקה לגדולתה" – כלכלית, חברתית ותרבותית. מעורבות צבאית מעבר לים? לא הבעיה שלנו, טען טראמפ, החיילים צריכים לחזור הביתה. ואכן כך פעל הנשיא דאז בסוריה, כך הבטיח שיעשה בעיראק, באפגניסטן ובמוקדים נוספים.
גרסה מעודכנת של אותה רטוריקה ואותו תוכן ניכרה גם בקמפיין 2024. טראמפ אומנם לא התעלם לגמרי מעניינים בינלאומיים – בלתי אפשרי היה להתעלם מהמלחמה באוקראינה, מהעימות בין איראן לישראל או מהמתיחות סביב טייוואן – אך מוקד הקמפיין היה בענייני פנים: שיפור השכר, מיגור האינפלציה, השבת משרות הייצור, צמצום ההגירה הבלתי חוקית ועוד.
ואז הגיע הרגע שבו טראמפ נכנס שוב לבית הלבן. באופן מפתיע, דווקא במהלך החודש הראשון שלו בתפקיד, חלק ניכר מתשומת הלב הנשיאותית הופנה לנושאים בינלאומיים. אז איך אפשר להסביר את המעבר הזה מקריאה למדיניות של הסתגרות כמעט-בדלנית והתמקדות בפנים המדינה לעיסוק מוגבר בזירה העולמית?
בראש ובראשונה, יש לזכור שבניגוד לתדמית שהצטיירה, לארה"ב תמיד היה אינטרס ברור במוקדי הסכסוך המרכזיים, וטראמפ הבין זאת היטב. ארה"ב תומכת צבאית הן באוקראינה והן בישראל, ולכן יש לה עניין ישיר בהשפעה על מהלך המלחמות שלהן. מלבד התמיכה הישירה, וושינגטון גם מבקשת לשמר את השפעתה המדינית במזרח אירופה ובמזרח התיכון.
סיבה נוספת קשורה לכך שטראמפ כנראה חושב על המורשת שהוא יותיר אחריו. כן, הורדת האינפלציה היא דבר טוב וחשוב שהוא הבטיח שוב ושוב, אבל כמה יזכרו אותו על ירידה של כמה אחוזים באינפלציה, מול למשל הרחבה של הסכמי אברהם כך שיכללו את ערב הסעודית, ואולי גם מדינות נוספות? בכהונתו הקודמת של טראמפ נראה היה שהיועצים שלו הם שיזמו מהלכים בינלאומיים גדולים, והוא נתן להם אישור כשהיה נראה לו שהם טובים או מעניינים. הפעם נראה שהוא למד את הלקח, והוא בעצמו היוזם של מהלכים כאלו.
ישנם גם מניעים רבים נוספים שניתן לייחס להתמקדות של הממשל הזה ביחסי חוץ. טראמפ, שתמיד הציג את עצמו כעסקן כלכלי, ממשיך לראות בזירה הבינלאומית כלי לשיפור מצבה של ארה"ב. מלחמות הסחר מול קנדה, מקסיקו וסין, למשל, נועדו – לדבריו – לתקן את "הגזל הכלכלי" שהמדינות הללו כופות על ארה"ב. מאבקו של ואנס בצנזורה האירופית? מעבר למסר האידיאולוגי, טראמפ עצמו הרבה להתלונן על חלוקת הנטל ה"בלתי הוגנת" של תקציבי הביטחון בנאט"ו, והפעלת לחץ על פוליטיקאים אירופים עשויה לשרת את מטרתו לשנות את מאזן המימון. האיחוד האירופי גם מפעיל יותר ויותר לחץ צנזורי על הרשתות החברתיות הגדולות, וזה נושא שכנראה היה מעסיק את טראמפ גם אילולא העובדה שאחד היועצים המקורבים ביותר שלו בכהונה הזו הוא בעלי X, אילון מאסק.
במבט כזה, אם נשנה מעט את הציטוט הידוע של קיסינג'ר על ישראל, אפשר לומר שלארה"ב אין מדיניות חוץ – יש לה רק מדיניות פנים, שפשוט מקרינה החוצה. אבל הטענות הללו מובילות לשאלה החשובה ביותר: האם הבוחרים באמת ישפטו אותו על הזירה הבינלאומית – או שהם ימדדו אותו אך ורק לפי מה שקורה בארנק שלהם?
זאת הכלכלה, טמבל
גם אם ממשל טראמפ יטען שכל צעד מכוון כלפי הציבור האמריקני, הרי שהוא יצטרך להתמודד עם העובדה שהכותרות שיוצאות על צעדיו עד כה לא משקפות לכאורה את הבטחות הקמפיין שלו. בשבועות שעברו מאז 20 בינואר הרפובליקנים בוושינגטון חוגגים, ואי אפשר להאשים אותם: טראמפ נהנה מהתמיכה הגבוהה ביותר שחווה אי פעם כנשיא, ואילו נראה שיריביו הפוליטיים מפורדים ומנסים נואשות להשיג ניצחון.
כל אחד מהמועמדים שלו לתפקיד בממשל עבר את תהליך המינוי בסנאט ללא בעיה (פרט למאט גייטס, שלרגע נבחר לפרקליט הכללי ואז נבעט החוצה ברגע שהחלו להתפרסם עליו סיפורי זוועות), והוא כמעט משחק מול שער ריק בזירה הציבורית. הוכחה לכך התקבלה מהיריבים בשבוע שעבר כאשר הוועדה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית, כנראה מתוך ייאוש על מצבה הפוליטי, פתחה ביוזמה עגומה משהו: פרסום עדכון יומי ב-X על "הישגיה", שכלל בעיקר חקיקה שגרתית ובלתי משמעותית וניסיונות (כושלים) לעצור את מינויים של מועמדיו של טראמפ ולחוקק תיקון חדש לחוקה.
עדות נוספת למצבה המזהיר של המפלגה הרפובליקנית ולצרות של הדמוקרטים התקבלה בסקר של ערוץ CBS ומכון "יוגוב", שפורסם בשבוע שעבר והיה עמוס בבשורות טובות לטראמפ. אבל, וכאן נכנסת הבעיה, אותו סקר כלל גם סימן אזהרה בוהק לממשל החדש: שני-שלישים מהאמריקנים אמרו שהצעדים שעשה טראמפ להורדת מחירים עד כה – אולי הנושא החשוב ביותר בקמפיין שלו – היו "לא מספיקים", 31 אחוזים נוספים אמרו שהם "במידה הנכונה", ושלושה אחוזים בלבד סברו שהוא מתמקד בכך "יותר מדי".
לצד הסקר הזה, נתוני האינפלציה של ינואר בארה"ב גם כן העידו על המשך של מגמה שלילית. ובעוד שטראמפ היה נשיא למשך עשרה ימים בלבד בחודש ההוא ואין ספק שהאחריות על המספרים שייכת לממשל הקודם, מדובר בסימן אזהרה נוסף: אם הממשל החדש לא יצליח להוריד מחירים ולהפחית את האינפלציה, הוא עלול לחרוץ את גזר דינו מוקדם מהרגיל.
הסיבה לכך היא הנסיבות הייחודיות של הממשל הזה. מאחר שהוא כבר היה נשיא בעבר, טראמפ נבחר לכהונה יחידה בת ארבע שנים שבה ינסה לממש כמה שיותר מהמדיניות שלו. צעדים כאלו יהיו קלים יחסית כרגע, שכן הרפובליקנים שולטים בשני בתי הקונגרס כמו גם בבית הלבן (ואפילו יש רוב שמרני בבית המשפט העליון), אולם אם הממשל יעשה מספיק צעדים לא פופולריים, הוא עלול לאבד את התמיכה שלו, להפסיד בבחירות האמצע ב-2026 ולהיות מסונדל לחלוטין בשנתיים האחרונות של כהונתו. במילותיו האלמותיות של היועץ הפוליטי ג'יימס קרוויל על הצלחה בבחירות: "זאת הכלכלה, טמבל".
החודש הראשון של טראמפ בתפקידו החדש-ישן מעיד על בית לבן שהרבה יותר מעורב בזירה הבינלאומית מאשר היה צפוי. אך לא משנה כמה מוצלחים המאמצים האלה יהיו, השאלה האמיתית היא לא רק מה טראמפ עושה מעבר לים – אלא האם האמריקנים מרגישים טוב יותר בבית. אם האינפלציה תישאר גבוהה והמחירים לא ירדו, שום דבר לא יציל את הבית הלבן ב-2026, אפילו לא רצועת נדל"ן אטרקטיבית וחדשה על חופי הים התיכון.
(אז למה הבית הלבן עושה כל כך הרבה בעולם? עוד על כך בטור עתידי)
