מאז הטקס הגרוטסקי האחרון של שחרור החטופים האחרון בו חמאס עשה שימוש אכזרי במתן צנגאוקר ששמו הוצג לצד שעון חול, נאלצו גם אחרוני העקשנים להודות שאופן מאבקה האגרסיבי של אימו לשחרורו הביא לפגיעה בסיכוייו להשתחרר, או לכל הפחות, דחה את שחרורו.
יובהר כבר כעת: מטרתו של טור זה אינו לטעון נגד עינב צנגאוקר. הסיפור הוא היחס כלפיה והשימוש שנעשה בה על ידי על ידי מובילי מחאת החטופים, והאופן בו הנימוק לשימוש זה עבר שינוי בעקבות שבת האחרונה, בה, על מנת להמשיך ולהצדיק את מעשיה, כל האופן בו הוצג הרציונאל מאחורי מעשיה עבר היפוך מושלם.
אם עד שבת נענתה כל ביקורת שהופנתה כלפי מעשיה בכך שהיא פוגעת בעמדת ישראל במו"מ באמירה שעינב דואגת קודם כל לבן שלה, כפי שכל אמא אמורה לעשות (על אף בדידותה באופן מאבקה זה) לפתע נשמע טיעון שונה במאה ושמונים מעלות – עינב ניהלה את מאבקה לטובת כלל החטופים.
כך פעיל המחאה עמי דרור טען ששמע מצנגאוקר בעצמה שהיא מודעת לכך שבשל מחאתה בנה ישוחרר אחרון, והעיתונאי אלי ביתאן הטעים שאמנם יתכן שבנה מתן מסומן, אך מאבקה היה מאבק משותף, למען כלל החטופים, ערבות הדדית אותה לא מסוגלים להבין "אוהדי קהלת ושות' (אולי לא נותר להם זמן להבין בין ימי המילואים במלחמה, שירות ממנו חמק ביתאן). כך, בבת אחת, הפכה עינב צנגאוקר מסמל למי שתעשה הכל כדי לשחרר את בנה, למופת של מי שמוכנה לסכן את גורל בנה הפרטי, למען מטרה גדולה יותר.
מלבד הציניות שבהחלפת העמדה, וחוסר הקוהרנטיות שלה לאופן בו הוצג מאבקה במשך כמעט 500 ימים, לא ניתן להתעלם מהסטנדרט הכפול, בו משפחות חטופים אשר סירבו לדרוש את שחרור בנם במקרה בו יפגע האינטרס הכללי הוצגו ככאלו ששונאות את ילדיהן ומקריבות אותם במודע, דברים אותם נאלץ לספוג איתן מור, לדוגמא, באופן כמעט יום יומי, ואילו צנגאוקר מוצגת כגיבורה, לכאורה, על אותו הדבר ממש.
בסופו של דבר, את האמת כפי שכולנו ראינו במהלך כמעט 500 הימים שקדמו לשבת האחרונה לא ניתן להחליף. צנגאוקר לא יצאה למאבק בשביל להקריב את בנה, אלא כדי לנסות לקדם את שחרורו. במקום להודות בניצול האישה האומללה הזאת באופן שפגע בשחרור בנה במשך כל הזמן הזה, מנסים להפוך אותה לקדושה, שבחרה בעקידת בנה.
אולם יותר מכך – קו ההגנה העדכני שמנסה להפוך אותה לקדושה כיוון שהקריבה את בנה – מלבד היותו ציני לעומת אמירות עבר, מנסה למרוח שכבת מייק אפ כבדה על ההתנהלות התקשורתית והקמפיינית המופקרת שהיו סביב צנגאוקר, התנהלות שקודם כל פגעה בה עצמה.
האמת פשוטה ועצובה בהרבה – צנגאוקר היא אישה אומללה במצב בלתי אפשרי, שקשה מאוד לשפוט אותה, וששיקול הדעת שלה, באופן טבעי, רחוק מלהיות אופטימלי. במקום לחבק אותה ולנסות להניא אותה מלעשות מעשים שרק יפגעו בבן שלה, יותר מידי גורמים עודדו אותה להפוך לפנים הרדיקליות של המאבק, תוך ניצולה, ותוך כדי גרימת נזק לה ולבנה.
מה האינטרס בלנסות להגן על עינב באופן מופרך כל כך? ובכן, זה פשוט. צנגאוקר הייתה אמנם נקודת הקיצון הרדיקלית של המאבק להשבת החטופים, אבל ההבדל אינו איכותי, אלא כמותי. היא הייתה בולטת יותר, בוטה יותר, אך המסרים שביטאה היו פיתוח של המסר הכללי – על מדינת ישראל לשלם כל מחיר לטובת שחרור החטופים.
המסר עצמו אינו שונה כשהוא מבוטא בעצרות מרגשות או בפעולות בוטות – רק הווליום שלו משתנה. לכן, אם מי שעודדו את עינב צנגאוקר יודו בכך שמאבקה פגע באפשרות לנהל משא ומתן לשחרור החטופים והעלה את מחירם, המסקנה המתבקשת היא שכלל קמפיין השחרור בכל מחיר פגע בחטופים והעלה את מחירם.
האחריות להסכם החטופים הבעייתי בו ישראל ויתרה על כל נכסיה בעזה, על רובם עוד בתחילת ישומו, ואיפסה את הישגי המלחמה ואת מנופי הלחץ על חמאס, היא קודם כל ומעל הכל של מקבלי ההחלטות. אולם לא ניתן להתעלם מכך שמי שניהלו קמפיין של שחרור עכשיו ובכל מחיר עודדו את חמאס לדרוש, ובכן, כמעט כל מחיר.
מי שניהלו קמפיין לשינוי האווירה הציבורית שבתחילת המלחמה תיעדפה את חיסול חמאס עד לכך שיש היום רוב בציבור לטובת עסקאות גם במחיר השארת הרצועה תחת שליטתו, עשו זאת במודע, ולא יכולים לחמוק מאחריות. ניהלתם מאבק? שכנעתם? זה גם עליכם. השתמשתם בעינב צנגאוקר כדי להגביר את הווליום? הנזק שנגרם לבן שלה הוא גם עליכם. הפכתם את המשא ומתן על החטופים לכזה בו אין למדינת ישראל גיבוי ציבורי פנימי כדי לשמור על עמדת מיקוח? זה גם עליכם. שכנעתם? שיחקתם אותה. עכשיו קחו גם אתם אחריות על התוצאות.
