מאות בתי ספר ברחבי הארץ מציינים היום (ה') את יום מורשת גוש קטיף במערכת החינוך. כחמש מאות כיתות נרשמו למשדר המיוחד שהפיק מרכז קטיף לרגל היום ובבתי ספר רבים יתקיימו הרצאות, הצגות, שיחות ותערוכות לציון היום.
גוש קטיף נעקר בקיץ, בחופש הגדול, וכבר בשנה הראשונה לאחר העקירה, הבינו במחלקת המורשת של וועד מתיישבי גוש קטיף שעליהם למצוא תאריך אחר במהלך שנת הלימודים כדי לשמר את מורשת גוש קטיף במסגרות החינוכיות. בשנה הראשונה הם סימנו את י"א באייר, התאריך בו התקיים משאל המתפקדים בליכוד והיום שבו נרצחו בנות משפחת חטואל, אבל הסמיכות לימי הזיכרון והעצמאות ועומס האירועים בחודש הזה שכנעו אותם לחפש תאריך אחר.
שנה לאחר מכן נקבע כ"ב בשבט כיום מורשת גוש קטיף במערכות החינוך, ובשנת 2008 גם עוגן במסגרת חוק המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון. התאריך כ"ב בשבט נבחר מכיוון שביום זה עלה לקרקע בשנת 1977 היישוב הראשון של גוש קטיף, נצר חזני. בטקס האזרוח השתתף גם ראש הממשלה באותם ימים, יצחק רבין, שאמר: ”זהו יום גדול למדינה ולהתיישבות, יום המסמל את ביסוס אחיזתנו באזור, שמאז מלחמת ששת הימים נעשה לחלק בלתי נפרד מהמדינה וביטחונה".
בהעברת יום המורשת מי"א אייר לכ"ב שבט הייתה גם אמירה שמורשת גוש קטיף אינה רק מורשת המאבק נגד עקירתו אלא קודם כל מורשת ההתיישבות המפוארת של יישובי הגוש לאורך 30 שנה. אבל האמת היא שחודש שבט הוא גם ציון דרך משמעותי במאבק תושבי גוש קטיף נגד עקירתם. בחודש שבט תשס"ד, 2004 החל המאבק הכתום. בכ"ג בשבט יצאה לדרך צעדת מחאה של תושבים מגוש קטיף לבושים בחולצות כתומות לעבר ירושלים. הייתה זו פעולתו הראשונה של מטה המאבק שהקימו תושבי הגוש באותם ימים.
זה המקום לתיקון טעות נפוצה שהשתרשה ולפיה הצבע הכתום של מאבק גוש קטיף נלקח מהמהפכה הכתומה שהתרחשה באוקראינה. העובדות הן שהצבע הכתום נבחר כצבע המאבק של גוש קטיף כבר בפברואר 2004, ואילו המהפכה הכתומה באוקראינה התרחשה רק תשעה חודשים לאחר מכן, בנובמבר 2004. הכתום נבחר כצבע המאבק של גוש קטיף משתי סיבות. האחת הייתה הבולטות בשטח של הצבע. אחת מדרישות המשטרה לקיום הצעדה הייתה הקצאת סדרנים שיהיו לבושים בבגד בעל צבע בולט. אנשי מטה המאבק של גוש קטיף חשבו שחולצות כתומות עשויות לשרת את הצורך בסימון הסדרנים. הסיבה השנייה לבחירה בכתום הייתה הדגל של המועצה האזורית חוף עזה, שאיגדה את יישובי גוש קטיף, שצבעו היה כתום.
כשאנשי מטה המאבק בחרו את הכתום כצבע החולצות של הצעדה לירושלים הם עדיין לא חשבו שהמאבק כולו ייצבע בצבע הזה, ושהכתום ייהפך תוך זמן קצר לשמם הנרדף של כל מתנגדי ההתנתקות. רק לאחר הצעדה, הוחלט להמשיך עם הצבע הכתום כצבע המאבק.
יום מורשת גוש קטיף כבר הפך למסורת, אבל צריכים להודות בכנות שהוא מצוין כמעט אך ורק במערכת החינוך הדתית. היום הזה כמעט ולא הצליח לחדור למערכת החינוך הממלכתית. מחוץ לציבור הדתי העיסוק במורשת גוש קטיף נתפס כמעשה פוליטי שנוי במחלוקת במקרה הטוב, אם לא פשוט כמשהו ששייך לימניים בלבד.
ועדיין, חשוב מאוד שהיום הזה קיים, ומשנה לשנה עולה חשיבותו. כמעט עשרים שנה חלפו מעקירת גוש קטיף, מה שאומר שלצעירים של היום, גם אלו שבשנות העשרים בחייהם, אין זיכרונות מהאירוע הזה. רוב החיילים שנלחמו על חורבות גוש קטיף בשנה האחרונה לא זכו לראות את יישובי הגוש ואין להם זיכרונות מעקירתם.
גוש קטיף היה יצירה חברתית יהודית ולאומית ייחודית. היה בו שילוב נדיר של אנשי תורה ואנשי מעשה שהשכילו לחבר שמיים וארץ ולהעמיד מודל של חיי תורה ועבודה. יישובי הגוש הצמיחו מתוכם חקלאות מפוארת והעמידו מערכות חינוך משובחות. הקהילות שהוקמו בגוש הכילו בתוכן פסיפס אנושי ייחודי של אנשי התיישבות ותיקה יחד עם יוצאי עיירות פיתוח, בני ישיבות עם חקלאים, דתיים וחילוניים, ספרדים ואשכנזים.
אם רוצים שהרצון לחזור ולהקים את יישובי גוש קטיף יישמר, גם אם עדיין לא כתוכנית פעולה מעשית, מוכרחים להמשיך ולהזכיר את חבל הארץ המפואר הזה. כמו שאמר הבעל שם טוב, בזכירה – סוד הגאולה.
