עננה ירדה על המדינה עם הפרסום על שובם של אריאל וכפיר ביבס ואימם שירי בפעימת החללים של חמישי. הכול היה ידוע מראש, אבל בלי קביעה רשמית נותרה גם תקווה קלושה. מודחקת. עד הוודאות האיומה של הארונות. נקמת ילדים שנחטפו עם אימם ושהשטן סחר גם בגופותיהם, לא נבראה.
שתי תנועות מתרוצצות כאן מאז ראשית המלחמה. זעם עם כאב, רצון להשיב את כולם אלינו, לצד רצון לסגור את החשבון עם כולם בצד השני. בין שתי הברירות הללו, ישראל מעדיפה שוב לא להכריע. בירושלים מקווים להתקדם לשלב הבא, שאיננו חזרה למלחמה אבל גם לא שלב ב'. שלב אחד וחצי, פעימות רמדאן, או כל אריזה שיווקית אחרת שמשמעה שימור הסטטוס־קוו של הפסקת האש, כניסת סיוע, סחורות וכלים לשיקום הרצועה, תמורת המשך טפטוף החטופים, חיים או חללים.
האינטרס הישראלי, הן הפוליטי והן המדיני, ברור: התקדמות לשלב הבא במתווה המקורי משמעה נסיגה מפילדלפי, הפסקת אש קבועה, ופרישה של מפלגת הציונות הדתית מהקואליציה. חמאס עשוי להסכים לכך באופן מוגבל, תוך שהוא נמנע מהשבת קלפי המיקוח הכבדים ביותר שבידיו אבל מרוויח אוויר. הרי האצת שלב א' של העסקה הייתה בניגוד לקונספציה של כל העוסקים במשא ומתן. הנחת העבודה המקורית הייתה שבאין שלב שני באופק, חמאס לא ישלים את פעימות השלב הראשון. במציאות – במקום לפוצץ, השלב התכווץ. לטובה. חמאס נזקק לסמל של משוחררי שליט, וכנראה גם לקרוונים ולכלים הכבדים שנועדו לאותת בכיוון ההפוך מחזון טראמפ. אולי גם בגלל החשש משערי הגיהינום של הנשיא האמריקני.
הבחירה של נתניהו להשלים ולמצות את השלב הראשון למרות ההצעות של טראמפ להפוך את השולחן, הייתה המעשה המחושב והלא פופולרי. ישראל כבר שילמה את רוב המחיר האסטרטגי על שלב א' ונסוגה מנצרים, וחבל היה להפסיד את השבתם של כלל החטופים הכלולים בו. אבל טראמפ, במתכוון או לא, חשף את לב העניין. כבר שנה וחצי אנחנו שומעים יללות ותירוצים: זה ביידן, הרצי, גלנט, היועצת. כולם מפריעים לניצחון. והנה, נשיא ארצות הברית מעודד מדיניות של בעל הבית השתגע ונתקל בהיסוס בירושלים. הממשלה לא השיגה את מטרותיה המלאות, לא בלחץ אמריקני ולא ברפיסות המערכת. זו הממשלה וזו תמיד הייתה הממשלה. הנהגה, בהגדרה, נדרשת להתמודד בין לחצים. זה חלק מתנאי המגרש. אבל כל החלטה היא שלה.
טראמפ עשה לנתניהו את הדבר שהוא הכי שונא: עקף אותו מימין. אף שלא מדובר ביריב פוליטי אלא בחבר מעבר לים, נתניהו התנהג כפי שהוא עושה בדרך כלל. נצמד רטורית לימין, אבל מעשית נמנע מהכרעה. טראמפ נתן לישראל אשראי לסגת אפילו משלב א' ולחדש את המלחמה במתכונת הגיהינום. אחרי דחיית הקרדיט הזה, יהיה קשה לנמק לנשיא מדוע לוותר על שלב ב'. דווקא חמאס קלט את הרוח בוושינגטון ודיבר על שחרור בפעימה אחת בשלב ב'. גם אם אלו דיבורים בלבד, הם מלמדים על קריאת המפה.
ועם כל אופוריית טראמפ, קיבלנו השבוע הערת אזהרה בולטת: בזירה שלנו הנשיא התייצב אומנם עם הבחנה ברורה בין הטובים לרעים, אבל השבוע הוא האשים את זלנסקי בפלישה הרוסית לאוקראינה, כשהוא הופך את הקורבן לתוקפן. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה אסטרטגיה שנשענת רק על רצונו הטוב והקשב התזזיתי של נשיא הפכפך, גם אם בינתיים הוא נדיב מאוד.
ידו הארוכה
החלטת נתניהו על חילופי צוות המשא ומתן לקראת שלב ב', לא נטולת היגיון כשלעצמה. יכולתו של ויטקוף לקדם את העסקה נעוצה לא רק בכישורי המשא ומתן, אלא בעובדה שבינו ובין נשיא ארה״ב לא ניתן להכניס סיכה. במובן הזה, דרמר הוא ידו הארוכה של נתניהו, והדבר מאפשר דינמיקה גמישה יותר במשא ומתן, בלי צורך לחדש את המנדט בתכיפות ובלי חשדנות הדדית בין השליחים למשלח. גם העובדה ששלב ב' יכלול היבטים מדיניים נרחבים מצדיקה הובלה של גורם מדיני במובן הישן והטוב של המילה. לראשי הארגונים אגב, יש עוד משימות בימים אלה מלבד המו״מ. איראן למשל.
מה שלא ניתן להסביר הוא הקטטה הפומבית בעיתוי בלתי נסלח, בימים המרים ביותר של העסקה, וכשהצד השני עוקב ולומד. בסביבת רה"מ ביקשו לתדרך שהכעס הוא לא על ראש המוסד אלא על ראש השב"כ, שנדחק מהצוות. מי שמוצב במקומו, מ', הוא סגנו המוערך של רונן בר ואיש אמונו. לכן, את שורש חילופי ההאשמות אפשר למצוא לא רק בתדרוכי העבר אלא בחקירות ההווה: בדיקת השב״כ המתחדשת בעניין פלדשטיין והקשר עם קטאר.
זו בדיקה מצומצמת, שכלל לא בטוח שתבשיל לחקירה. השב"כ חוקר רק מה שכרוך בעבירות ביטחון ושמירת סוד. מבחינה פלילית, ספק אם יש עבירה: חוקית קטאר איננה מדינת אויב, ופלדשטיין, מתברר, כנראה לא הועסק באופן פורמלי בלשכת ראש הממשלה. אבל מהותית הוא עבד עבור נתניהו, ובמקביל שירת כנראה אינטרסים של אחת המרות והגרועות שבאויבותינו. אילו רק היו מצייתים להנחיות שב"כ שקבע כי לפלדשטיין אין סיווג ביטחוני מתאים, לא היו נזקקים כעת לבדיקת השב"כ, שהייתה אמורה להיות דרישה יזומה של ראש הממשלה עצמו.
הגוש שבתוך הגוש
בזמן שנתניהו רושם עוד התחזקות קלה בסקרים, הקרב בין גנץ ללפיד על הנהגת גוש המרכז־שמאל הוחלף בקרב פנימי על הגוש שבתוך הגוש: יאיר גולן שואב מיאיר לפיד מנדטים, והדמוקרטים מתייצבת מעל עשרה מנדטים, בזמן שלפיד כבר בחד־ספרתי אצל חלק מהסוקרים. הצרות של גנץ הן בעיקר מתוך הבית. צילו של איזנקוט מעיב עליו, אף שמספר 2 שלו לא מדבר בפומבי על תרחיש כזה, מלבד עצם הדרישה למלא את ההתחייבות לדמוקרטיזציה של המפלגה.
אך אף אחד מהם לא מאתגר את נתניהו, לא בעמודת המנדטים ולא בהתאמה לראשות הממשלה. היחיד שעושה זאת הוא נפתלי בנט, שמפלגתו הספקולטיבית, בלי שם של אחד מחבריה, מגיעה לשוויון עם הליכוד. בשאלת ההתאמה לראשות ממשלה הוא היחיד שעוקף את נתניהו. נכון, בנט לא דיבר. עמדתו בשאלת העסקה עמומה, וכך גם השאלה שאוחזת בדיבוק את המערכת הפוליטית של כן או לא עם ביבי. אבל לא מדובר באלמוני. הוא היה ראש ממשלה, הציבור מכיר אותו ואת אופיו ואת רוב עמדותיו.
נתניהו עדיין רחוק מקואליציה, ובכל שאלה מהותית על סדר היום הוא מפסיד: רוב מובהק בעד ועדת חקירה ממלכתית, הוא מסומן בראש צמרת האחראים, וגם מדורג נמוך מבחינת התפקוד במלחמה (מתחתיו רק ישראל כץ, שלא צבר מספיק זמן). בשאלה אחרת בסקר חדשות 12 שפורסם השבוע, חל מפנה מובהק בדעת הקהל: כששואלים מה מטרת המלחמה החשובה יותר, חטופים או הכרעת חמאס, הציבור מתעדף באופן מובהק את השבת החטופים. גם בקרב תומכי קואליציית נתניהו יש רוב דחוק לעמדה הזאת. זה לא ויתור על הניצחון, כפי שמלמדת למשל התמיכה הגורפת בתוכנית טראמפ באותו סקר, אלא בעיקר אמירה על סדר הפעולות. כעבור 16 חודשים הציבור מצפה קודם לראות את החטופים, ואחר כך, בעזרת השם וטראמפ, למצוא את התירוץ להשמיד את חמאס.
