״חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה״ (ברכות ס׳).
אני איתי דקל־חן, אחיו של שגיא שחזר מהשבי בשבת האחרונה. גדלנו בניר־עוז, עמוק בשמאל הציוני, ומזה שנים רבות שחזרתי בתשובה וכיפה סרוגה לראשי. עודני חי בעוטף, וחיי שזורים ונעים בין העולם החילוני והדתי, השמאלני והימני. בשנה האחרונה עברתי מסע מורכב של ניסיונות לפיוס – בתוכי וכלפי חוץ – בין המאבק העז לחזרתו של אחי, ובין השאיפה הברורה להכרעה במלחמה ושינוי תפיסת הביטחון הישראלית (והשאלה התמידית – האם יש בהכרח סתירה ביניהם). מסע זה הפגיש אותי בצורה עמוקה, כנה ולעיתים גם כואבת עם הציבור, נבחריו ורבניו, והיום, לצד ההתרגשות המתפרצת מחזרתו של אחי ונוכח המתחים הגדולים לגבי המשך העסקה, חשוב היה לי לכתוב כמה מילים אישיות.
הציונות הדתית, כמגזר וכמפלגה, חטפה קיתונות של רותחין בעקבות הצבעת שריה נגד עסקת החטופים הנוכחית. בתור מי שאחיו האהוב זכה לחזור בעסקה זו, אני מרגיש חובה אישית ומוסרית להודות לציונות הדתית ולנבחריה דייקא בעת הזו, ובסיטואציה המורכבת והמתוחה שנוצרה.
בעולם רווי רשתות חברתיות, פילוג פשטני, ועמדות חדות וחדגוניות, הכי קל לתפוס צד ולאחוז בו כבקרנות המזבח, תוך שיסוע ודה־לגיטימציה לצד השני. זה קורה בשמאל ובימין, ובשני המקרים לא תורם הרבה – לא לניצחון ולא להחזרת החטופים. נדמה שבמציאות הנוכחית קשה מאוד להביע דעה מורכבת, קל וחומר לפעול לאורה.
בתוך הקונסטלציה הבלתי אפשרית שנכפתה עלינו, ולנוכח הבחירה המייסרת בין רע לרע מאוד, מצא עצמו מגזר שלם קרוע בין רצון אמיתי לראות את החטופים שבים הביתה, ובין פחד אמיתי מהשלכותיה של עסקה גרועה.
למען הסר ספק, אין מדובר בסוגיה פשוטה שבין הכלל ובין הפרט, או בין כאן ועכשיו ובין העתיד. הרי ברור לכולנו שחטופינו, כמו חיילינו, הם נשמת כלל ישראל, ושגורלם ישפיע על רוח ישראל דורות קדימה. לכן מדובר בדילמה כה מייסרת ונוראה. אין כאן שחור ולבן, אין כאן טוב ורע. ומאחר שאין אנו יודעים חשבונו של עולם, על הכול עלינו לברך.
לאחר ההלם הראשוני מהמלחמה, הציונות הדתית כמגזר אימצה אותנו כמשפחות חטופים, ויצאה להילחם במסירות נפש (כפשוטו) כדי להשיב את אהובינו לביתם. לאחר שתמכה בעסקה הראשונה אשתקד, הציונות הדתית כסיעה עשתה מעשה אמיץ ובלתי טריוויאלי, כאשר מחד הצביעה נגד העסקה הנוכחית, אך מאידך נשארה בממשלה ואפשרה את יישומה. בפשטות, היא הצביעה בידיים נגד אך הצביעה ברגליים בעד. עמדה מורכבת, לא טריוויאלית ולא פופולרית בשום צד של המתרס.
האם זה טוב? האם זה רע? אני מברך בכל מקרה.
התנצלות הדדית
אחי היקר חזר הביתה בזכות יכולתה של הציונות הדתית, כמו כל עם ישראל, להתגייס ולצאת לקרב, אך גם בזכות יכולתה לעצור ולהימנע מלחימה – בחוץ וגם בתוכנו פנימה.
לכאורה היה הרבה יותר קל ומתגמל לו היו שרי הסיעה "בוחרים צד" ודבקים בו, אך משמעות הדבר הייתה הרסנית וקשה. לו בחרו, כמו אחרים, לפרוש מהממשלה, בוודאי החטופים היו עדיין בעזה, ובוודאי גם לא היינו היום קרובים יותר לניצחון. לו בחרו, כמו אחרים, לתמוך בעסקה בלי סייג, חלקים גדולים בציבור היו מרגישים כואבים, נבגדים ותוהים אם מותם של מאות נופלים היה לשווא.
כאחיו בדם של שגיא, אני מודה להם שנשארו בממשלה ואפשרו לעסקה לבוא לידי מימוש. כאחיהם בנפש של משפחות מאיר, כהן, צור, קלמנזון, גרנות, גביש ורבים אחרים, אני מודה להם שעמדו בהתנגדותם לוויתור על מטרות המלחמה וביטחון ישראל לדורות.
סיעת הציונות הדתית הצביעה נגד העסקה הנוכחית, אך נשארה בממשלה ואפשרה את יישומה. היא הצביעה בידיים נגד אך הצביעה ברגליים בעד
כן, זה מורכב. וכן, אני אחטוף על זה הרבה אש משמאל, וגם ממשפחתי שלי. אבל זו האמת.
את הדברים האלו אני כותב ומפרסם כדי לחזק את הציונות הדתית ונבחריה, ולקוות שימצאו את הכוח והאומץ גם בהמשך, לפלס ולהוביל דרך אמצע, שתאפשר את החזרת כל החטופים בלי לוותר על הניצחון במלחמה.
ברמה המעשית, אף שהדבר ודאי לא יהיה פשוט או פופולרי, לא במחנה הימין ולא בין משפחות החטופים – אם תיווצר הזדמנות לשלב ב׳ בעסקה הנוכחית, שיחזיר עוד מאחינו ואחיותינו ומכבודנו הלאומי, ולו יצביעו שרי הציונות הדתית שוב נגד העסקה, אך יאפשרו את קיומה על ידי הישארותם בממשלה, אהיה שוב אסיר תודה. בוודאי אינני לבדי בתחושה זו.
אם תבחר הציונות הדתית לסטות מדרך ביניים זו ולסכל את המשך העסקה, אומנם אבין את בחירתה ואף אזדהה עם רבים מההסברים שבוודאי יינתנו, אך ארגיש החמצה היסטורית וחרדה עצומה לפיקוח נפשם של החטופים הנותרים.
בשולי הדברים, אני מרגיש צורך להתנצל בשם משפחות החטופים והשבים על דברים קשים שנאמרו כלפי הציונות הדתית ונציגיה. אך גם מרגיש חובה להתנצל בפני שאר משפחות החטופים והשבים בשם הציונות הדתית, שאני נמנה כיום עם בניה, על אמירות קשות ומיותרות, שלא היו יכולות להישמע ולא היו צריכות להיאמר.
ועכשיו אני מאחל לכולנו, אחינו כל בית ישראל, לנשום עמוק, לנסות ולהבין כמה הכול פה באמת נוראי, מייסר ומורכב, להודות לכלל הסובבים אותנו, כל אחד על תרומתו, מאבקו והקרבתו, ולהצליח לצעוד יחד עוד כמה צעדים, עד החטוף האחרון, עד הניצחון המיוחל.
