האם זו הייתה פליטת פה או אמירה מכוונת? קשה לומר. בייחוד משום שהדברים נאמרו כבר לפני יותר משלושה שבועות, הרבה לפני שתוכנית טראמפ לשיקום עזה יצאה לאוויר העולם והרעידה את סיפי המזרח התיכון. ב־28 בינואר, ימים ספורים בלבד לאחר מינויו, ערך שגריר ישראל בוושינגטון יחיאל לייטר פגישת זום עם ראשי הארגונים היהודיים בארה"ב. זה היה סוג של תדרוך שבמהלכו התייחס השגריר הטרי גם לסוגיה הרגישה, שלא לומר נפיצה, של התעצמות הצבא המצרי בחצי האי סיני. "מצרים נמצאת במצב הפרה רציני מאוד של הסכם השלום בסיני", אמר השגריר, "והדבר עומד לעלות על סדר היום בקרוב. המצב בלתי נסבל; בסיני נבנים בסיסים הניתנים לשימוש רק לפעולות התקפיות ולכלי נשק התקפיים, וזו הפרה ברורה. הנושא הזה הושתק והוזז הצידה אך בקרוב נשים אותו על השולחן, ובתקיפות".
זו פעם ראשונה שבה גורם ישראלי רשמי – יותר מזה, גורם הנחשב מקורב במיוחד לראש הממשלה – מעלה על סדר היום את הנושא הרגיש של התעצמות הצבא המצרי בסיני, ומאשים את שכנתנו הדרומית בהפרת הסכם השלום. אמירות כאלו מלוות את יחסי שתי המדינות לאורך שנים, אך העיתוי הנוכחי, החריפות ורמת הנפיצות יוצאי דופן.
מי שהעלה את החששות מפני ההתעצמות המצרית בסיני כבר לפני עשרים שנה היה יובל שטייניץ, בעת כהונתו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון. ישראל הסכימה אז להציב 700 חיילים מצרים על ציר פילדלפי, כחלק מקיום הפסקת האש עם הרשות הפלסטינית. שטייניץ הזהיר אז כי פריצת הסכם הפירוז עם מצרים עלולה לסכן את ישראל. הנושא של ציר פילדלפי שב ועלה כעת במהלך המלחמה, ויצר מתח רב בין ישראל למצרים על רקע הדרישה המצרית שישראל תיסוג ממנו.
איך ייראה ציר פילדלפי בעתיד? השאלה הזו לא ממש פתורה. אבל דבר אחד בטוח: הרגישות משני הצדדים עצומה. מאז 7 באוקטובר, החשש בישראל מפני מתקפת פתע קפץ מדרגה, ועימו גם החשש מפני שובה של הקונספציה. מצד שני, האפשרות שמאות אלפי עזתים יחצו את הגבול נתפסת בצד המצרי לא רק כפגיעה בציפור הנפש של הבעיה הפלסטינית אלא כסיכון ביטחוני מהמדרגה הראשונה. חדירה של חמאס, תנועה־בת של האחים המוסלמים, שנואי נפשו של הנשיא א־סיסי, נתפסת כהזמנה לחתור תחת יסודות משטרו. ב־2012, לאחר נפילת מובארק, שלט במצרים לתקופה קצרה איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי, עד שהגיע הגנרל עבד אל־פתאח א־סיסי וסילק אותו מהשלטון. הוא לא האיש שיכניס למצרים מאות אלפים שיהוו גיס חמישי נגדו. גם לא במצוות טראמפ.
באותה תקופה הכניסה מצרים לסיני, לראשונה, טנקים ומטוסי קרב, תוך הפרה של הסכמי קמפ־דיוויד. המצרים דחו אז את הטענות ואמרו שהם מחויבים להסכם השלום. מאז חלפו 13 שנים, והסכם השלום בסך הכול נשמר; היו אפילו שיתופי פעולה צבאיים במטרה לסלק את דאעש מסיני. אבל כעת הזמנים אחרים. תוכנית טראמפ הצליחה לשרוף לכולם את הפיוזים.
עצבים רופפים
בכל מקרה, דבר אחד ברור. לחשש הישראלי יש בסיס בשטח. ההתעצמות הצבאית המצרית בסיני משמעותית. שגריר ישראל במצרים לשעבר דוד גוברין אף הזהיר בעבר מפני הרחבת התשתיות בסיני, הכוללת הרחבה של שדות התעופה הצבאיים ברפידים ובאל־עריש, ובניית בונקרים, מאגרי תחמושת ומאגרי דלק. ההתעצמות כוללת גם בניית שבע מנהרות מתחת לתעלת סואץ, ארבע מהן באזור איסמעיליה ושלוש באזור פורט־סעיד, והרחבה של צירי התנועה המרכזיים בסיני לאוטוסטרדות. כל ההשקעה המסיבית הזו מתרחשת למרות מצבה הכלכלי הכמעט נואש של מצרים.
לא תהיה זו הגזמה לומר שהכלכלה המצרית הייתה על סף קריסה עוד לפני פרוץ המלחמה בעזה, אולם המלחמה החריפה עוד את המצב. התיירות נפגעה קשות, ומחצית מהרווחים ממעבר האוניות בתעלת סואץ התאדו בעקבות מתקפות החות'ים על אוניות הסחר בים האדום; במקרה הזה מדובר בנזק של קרוב ל־5 מיליארד דולר. המחשבה על הכנסת מאות אלפי פליטים לשטח סיני איננה נתפסת כהזדמנות כלכלית אלא כסיכון עצום ליציבות הפנים־מצרית.
במצרים מאוד לא אהבו את האיומים של טראמפ שלפיהם ארה"ב תשקול להפסיק את הסיוע למצרים, בסך שני מיליארד דולר בשנה, מתוכם 1.3 מיליארד לצבא, אם מצרים תסרב לקלוט פליטים מעזה. בתקשורת הערבית צוטטו מקורות דיפלומטיים מצריים שלפיהם במקרה כזה "להסכם השלום עם ישראל לא יהיה יותר ערך". ההחלטה של א־סיסי לבטל את ביקורו בוושינגטון יצרה אף היא מתח נוסף. בדיעבד זו הייתה החלטה נבונה, לא רק בגלל ההחלטה להציג תוכנית קונטרה, אלא גם משום שנמנע מעמד משפיל ומביך בוושינגטון, שהיה עלול לייצר מתחים נוספים מבית ולהעמיד את א־סיסי במצב בלתי אפשרי.
הכלכלה המצרית הייתה על סף קריסה עוד לפני פרוץ המלחמה בעזה, אולם המלחמה החריפה עוד את המצב. התיירות נפגעה קשות, ומחצית מהרווחים ממעבר האוניות בתעלת סואץ התאדו
כל המתיחות הזו קיבלה תאוצה ציבורית בשבועות האחרונים בעקבות סרטונים והתבטאויות שעלו לרשת. במצרים פצחה מקהלה של פרשנים פוליטיים באזהרות ואיומים כלפי ישראל בעקבות תוכנית טראמפ, ובישראל לא הגיבו טוב לנפנוף ברשת על עוצמתו של הצבא המצרי. מה שהקפיץ את העצבים הרופפים של הציבור בישראל היה סרטון שבו נראה תרגול פשיטה של מצנחים ממונעים בשטח פתוח, באופן שהזכיר את חדירת מצנחי הרחיפה של חמאס לקיבוצי העוטף. אין ספק שזו הייתה פגיעה בנקודה רגישה. התחקות אחר מקורות הסרטון מעלה כי מדובר בתרגיל של האקדמיה הצבאית המצרית שנערך בתאריך לא ידוע במרחק של 150 קילומטר מסיני. כל זה לא משנה את העובדה שהסרטון צף דווקא עכשיו ודווקא עם המראות האלה.
מה שכן חשוב הוא מה שהתרחש השבוע. בעקבות תוכנית טראמפ, נשיא מצרים א־סיסי מוביל יוזמה להצגת תוכנית חלופית מטעם מדינות ערב, שתידון בתחילת מרץ בוועידת פסגה של הליגה הערבית בקהיר. לתוכנית שבונה א־סיסי בשיתוף סעודיה, איחוד האמירויות, ירדן וקטאר, יש השלכות מרחיקות לכת, בין שתצליח ובין שתיכשל. לכן, הדבר הנכון לעשות היה לא לתת לעסק להמשיך לבעבע אלא ליישר את ההדורים.
זה אכן מה שקרה. מכיוון שהאמירה של לייטר נעשתה באירוע של שיחה עם ראשי הארגונים היהודיים, מי שהתייצב השבוע בקהיר לפגישה עם א־סיסי היה נשיא הקונגרס היהודי העולמי רון לאודר. ומה שחשוב הוא שהבקשה לפגישה הגיעה במהירות ונענתה במהירות. לאודר התייצב בארמון הנשיאות לפגישה עם א־סיסי שבה נכח גם ראש המודיעין המצרי הגנרל חסן רשאד, שהוא האיש השני בחשיבותו, מי שקובע את המדיניות המצרית ומנהל את המגעים עם ישראל, חמאס וקטאר גם יחד. על פי הידיעה שיצאה מארמון הנשיאות בקהיר, בשיחה נדון המאמץ להגיע לשלום אזורי ולהקמת מדינה פלסטינית. היה גם חלק "נזיפתי" שבו הבהיר א־סיסי כי על כל הצדדים להתנהג באחריות כדי שהפסקת האש בין ישראל לחמאס תחזיק מעמד. דבריו של השגריר לייטר נמחקו בינתיים מן הרשת.
לאודר, מתברר, הוא שחקן שטח משמעותי לא רק ביישור ההדורים מול א־סיסי. הוא היה שותף גם למהלך של הבאת משפחות החטופים לדוחא בראשית המשא ומתן, לפגישה עם ראש ממשלת קטאר. בעבר הוא גם היה שליחו של בנימין נתניהו לשיחות עם הנשיא אסד האב במו"מ על רמת הגולן.
מחיר מציאה
הרבה תהיות עלו השבוע, כיצד תיראה התוכנית שא־סיסי בונה כרגע לשיקום עזה בלי להזיז את העזתים. בוושינגטון, די ברור, לא מתלהבים מהיוזמה. שר החוץ מרקו רוביו אמר השבוע שתוכנית טראמפ היא התוכנית היחידה על הפרק, אך אם יש הצעות טובות יותר, בבקשה. הקור הנושב מן האמירה הזו ברור. בכל אופן, מכל מה שידוע כרגע נראה כי התוכנית המצרית כוללת שלושה שלבים. שלב ראשון ושני של פינוי ההריסות וניוד האוכלוסייה למתחמי מגורים זמניים באוהלים וקרווילות, ושלב שלישי שבו יחל השיקום עצמו, מדרום הרצועה ברפיח צפונה. לתוכנית יהיו שותפים מדינות ערב, האיחוד האירופי והאו"ם, והיא תימשך בין שלוש לחמש שנים.
התוכנית המצרית מבוססת על הקמת ועדה פלסטינית בפיקוח הרשות ובלי השתתפות חמאס, ועדה שתקבל סמכויות לשיקום רצועת עזה. חברות מצריות ואחרות יקבלו מיזמי שיקום, וכוחות ערביים או בינלאומיים יאבטחו את עבודתן. סוגיית הנוכחות של כוחות ערביים או בינלאומיים היא נקודת מחלוקת מהותית; חלק מהמדינות השותפות לתוכנית, כך נראה, מתנגדות למעורבות צבאית ישירה בעזה מחשש ל"התנגדות פנימית", קרי התנגדות של חמאס לכוח חמוש על אדמת עזה. סוגיית הפירוז שישראל דורשת כתנאי מקדים לכל תוכנית שיקום כלל לא עלתה, שלא לדבר על סוגיית ההגליה.
המצרים מבינים היטב שכדי לשמור על שקט תעשייתי הם ייאלצו גם לשלם משכורות לאנשי חמאס, בעודם שומרים עליהם מחוץ למערכת. לפי פרסומים בעיתונות הערבית, תוקם קרן מיוחדת לאנשי חמאס במגזר האזרחי בעזה שיפרשו, והם יקבלו את הקצבה דרך הרשות הפלסטינית.
סימני השאלה סביב ההיתכנות של התוכנית המצרית ענקיים. מצד אחד, המשמעויות הגלומות בכישלון אדירות. הרבה מעבר לחזרה ללחימה. מצד שני, ייתכן שלמרות ההתנגדות הראשונית העזה של א־סיסי, לאט ובשקט חודרת ההכרה כי אם ייווצרו התנאים המתאימים, מבחינת א־סיסי ומעגלי השלטון סביבו – הצבא, המודיעין וחברות הבנייה המצריות – זו תהיה הזדמנות חסרת תקדים להרוויח מיליארדים ולייצר אלפי מקומות עבודה. התוכנית המצרית פותחת גם אפשרות למצרים לייצר השקעות ולתפעל את שדה הגז של עזה. על פי מודל שפותח, צינור תת־ימי יתחבר מאסדת הגז לנמל אל־עריש. מצרים מתמודדת עם מחסור ענק באנרגיה, ומעבר לצרכים העזתיים היא תוכל לנצל כל סמ״ק של גז שיופק.
מקורות המכירים מקרוב את הכלכלה המצרית מזכירים כמה וכמה חברות מצריות שיכולות לעשות הון מתוכנית כזו. בהן "ערב מוקאולון", חברה ממשלתית עם רקורד של פרויקטים לבנייה במצרים ומחוצה לה; "חסן אל־עלם אחזקות", שהיא אחת מחברות הבנייה וההנדסה הגדולות במזרח התיכון, המתמחה בתשתיות, ביוב, אנרגיה ותחבורה; "מאסר־עזה", שהתמחתה בסילוק פסולת בניין בעזה לאחר מבצעיים צבאיים קודמים; "בני סיני" בראשות המיליארדר אבראהים אל־ארגני, המקורב לנשיא מצרים ובונה את העיר על שם הנשיא סמוך לגבול עם ישראל. ארגני כיכב בטור זה בהקשר של העסקים שעשה סביב גביית הכספים והברחות הענק במעבר רפיח.
נקנח בטייקון המצרי הישאם טלעת מוסטפא, שכבר הציע תוכנית לשיקום עזה ב־27 מיליארד דולר. מחיר מציאה הכולל 200 אלף יחידות דיור ובניית תשתיות בתוך שלוש שנים בלבד. ייתכן שבשבועיים האחרונים, מאז שטראמפ הדהים את העולם עם התוכנית לבניית הריביירה של המזרח התיכון, א־סיסי ואנשיו הבינו שלא רק ארה"ב יכולה להרוויח מיליארדים מעזה. גם הם. ואם זה המצב, האם יכול להיות שלאורך זמן יש סיכוי למהפך, לחלחול ההכרה שזמנו של חמאס עבר, ולתאוות בצע בריאה נוסח טראמפ שתגבר איכשהו על הדטרמיניזם המזרח־תיכוני? האם א־סיסי מסוגל לדמיין את עצמו כפרעה המודרני, שהפעם בונה את ערי המסכנות של עזה?
