עשרות מטרים מהסינמטק של שדרות, השבוע לפני עשר שנים, קיבלתי את הבשורה הכואבת על פטירתו של אורי אורבך ז"ל. זה היה באמצע יום צילומים לכתבת טלוויזיה על מערכת הבחירות של 2015. היינו עם צוות צילום בסניף הבית היהודי בשדרות, ואני זוכר שהבטתי סביבי והרגשתי שלמרות הבשורה המשתקת, במובנים רבים אורי נמצא ממש כאן – בצילומים שניהלו במאי בוגר מעלה, ועיתונאי שטופח על ידי אורבך, ובפוליטיקה הסרוגה שביקשה לפרוץ החוצה ולחבר בין אוכלוסיות.
בצד התעקשותו על עמדותיו וזהותו הדתית והפוליטית, אורבך ז"ל עסק רבות בניסיונות לחבר בין קבוצות אוכלוסייה שונות. ביום שבו החליט לחצות את הקווים מהתקשורת לפוליטיקה, שאלתי אותו באילו תחומים הוא מתכוון להתמקד. הוא ענה שהוא צריך עוד לחשוב אבל הוא כבר יכול לומר שיחסי דתיים וחילונים הם אחד הנושאים הקרובים לליבו. זמן קצר לאחר שנבחר הוא כבר הקים, יחד עם ח"כ איתן כבל, את השדולה לקשרי דתיים וחילונים, והסביר שבמקום לדבר רק על נושאי ליבה הגיע הזמן לעסוק יותר גם בנושאי חיבה.
באופן סמלי, אחד החוקים שהעביר אורבך היה חוק מעלית השבת. החוק ביקש להסדיר את התקנת מעלית השבת והשימוש בה בבניין משותף שיש בו רק מעלית אחת. הוא נועד לאפשר לאנשים דתיים ושומרי מסורת לגור בנוחות בבתים משותפים, תוך שכנות טובה ושותפות חברתית. פעולותיו של אורבך בתחום היחסים בין השבטים נבעו מתוך תפיסה שכולנו – דתיים, חילונים וחרדים – מתגוררים כאן בבניין משותף עם מעלית אחת, וצריכים ללמוד להסתדר. זו מציאות מאתגרת שמחייבת ללמוד לחיות זה עם זה; להתפלמס, אבל לכבד. לשמור על זהותנו בלי להתנצל, אך להכיר ולקבל את זהותו של האחר.
מיזם אחר של אורבך כח"כ היה "תרגישו בבית", שנועד להפוך את בתי הכנסת למקומות מזמינים ומקרבי לבבות. נזכרתי במיזם הזה בחודש האחרון, כשביליתי שתי שבתות בארה"ב. באופן כללי, בתי הכנסת בארה"ב ידידותיים ומזמינים יותר מאלו שבישראל. תמיד אפשר להסביר את הפער בהבדל שבין להיות יהודי בארץ ובין להיות יהודי בחו"ל, אבל עדיין אפשר לקיים חשבון נפש על מידת הידידותיות של בתי הכנסת שלנו. בבוסטון ביקרתי גם במבנה בית הכנסת "בית שלום", שמדי שבת מתקיימים בו גם מניין אורתודוקסי וגם מניין קונסרבטיבי. תהיתי אם בית כנסת כזה יכול להתקיים גם בישראל, או שרק במקום שבו אנחנו מיעוט, לעיתים נרדף, כמו בחו"ל, אנחנו מוכנים להתפלל באותו מבנה עם אנשים שמקיימים אורח חיים דתי שונה משלנו.
אחד מחבריו הטובים של אורבך בכנסת היה ח"כ אילן גילאון ז"ל, שהיה גם אחד הבודדים שנקראו להיפרד ממנו ברגעיו האחרונים. אני מתגעגע לימים שבהם בכנסת ישראל הייתה חברות גלויה כמו של אורבך מהבית היהודי וגילאון ממרצ. למרבה הצער, במציאות הפוליטית הנוכחית, גם כאשר חברי כנסת מקיימים קשרי חברות עם עמיתיהם מהצד השני של המפה, הם חוששים לתת לכך פומבי כדי לא להיחשב "משתפי פעולה". המערכת הפוליטית שלנו חולה במחלת קיטוב ושנאה. היא תתחיל להבריאדתיים וחי כשיפסיקו בה החרמות, כשהדיבור בה יהיה מכבד, וכשיתקיימו בה חברויות גם בין ימין לשמאל, כמו של אורי אורבך ואילן גילאון ז"ל.
