מאז החלטתו של בן־גוריון להעניק פטור ל־400 עילויי תורה משירות בצבא העם, נושא גיוס החרדים הפך לזירת מאבק פוליטית וחברתית בלתי פוסקת. תקנות תוקנו, הסכמים נחתמו, אך חוק יציב לא נחקק. הסוגיה שבמשך שנים הכתירה והפילה ממשלות, ממשיכה להתגלגל כתפוח אדמה לוהט תוך כיפופי ידיים בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. מעולם לא היה פער כה גדול בין ריבוי האישים שדנים באתנן הפוליטי שיאפשר התחמקות מנשיאה בנטל הלאומי, ובין היעדרו של שחקן פוליטי, ולו אחד, שהעז להציב פתרון אמיתי לסוגיה.
כדי לנסות להבין איך קרה שהפוליטיקאים ממשיכים להתחמק מהכרעה, יש להתעכב לרגע על מונח יסוד במדעי המדינה: "דמוקרטיה ייצוגית". הרעיון הפשוט שעומד בבסיס השיטה, הוא שהעם מפעיל את ריבונותו באמצעות נציגיו. אלא שבמציאות, הפער בין הציבור למנהיגיו הולך וגדל, כאשר מי שאמורים לשקף את רצון בוחריהם, פועלים פעמים רבות בניגוד לעמדות הציבור. בימים כתיקונם המערכת נסמכת על "כוחות השוק" הפוליטי שיאזנו את עצמאותם של נציגי העם, באופן שייצור הלימה בין עמדותיהם לעמדות הבוחרים, אלא שלעיתים חל עיוות שבמסגרתו הפרלמנט מתנהל לעצמו מבלי לנסות אפילו לייצג את עמדת הבוחרים.
נראה שזהו בדיוק המקרה של חוק הגיוס, או בשמו המדויק יותר "חוק ההשתמטות", שכל מטרתו להעניק פטור חוקי וגורף משירות בצה"ל עבור צעירי המגזר החרדי. מדובר בשיבוש מערכות מוחלט עד־כדי־אבסורד של המנגנונים הבסיסיים שעליהם מושתתת הדמוקרטיה הייצוגית. בכל סקר ומכל זווית בחינה עולה הפער הניכר והבלתי נתפס בין עמדות הציבור הרחב ובין ההתנהלות בפועל של כלל הפוליטיקאים המעורבים בו. כך למשל, בסקר שערכנו לאחרונה במכון "מסקר", נמצא כי 78.4% מהציבור היהודי חושבים כי חוק גיוס ייחודי לחרדים הוא אפליה חמורה, ו־79.4% סבורים כי יש להחיל חובת גיוס על הציבור החרדי, לרבות נקיטת צעדי אכיפה וענישה חמורים ברמה האישית והציבורית. הסקרים מציירים תמונה ברורה: הציבור רוצה שינוי, אך נבחריו אינם מיישמים זאת.
הניתוק הזה קיים בכל המפה הפוליטית, אך הבעיה חריפה במיוחד בקרב מחנה הימין שמתהדר בכינויו, ללא כיסוי כנראה, "המחנה הלאומי". בעוד שרוב עצום של בוחרי הימין תובע במשך שנים, וביתר שאת בשנה וחצי האחרונות בעודו כורע תחת נטל המלחמה, להכניס את הציבור החרדי תחת האלונקה, נציגיו בכנסת דנים בחוק שמשמעותו הפשוטה היא עיגון ומיסוד השתמטות המונית של מגזר ייחודי. הציפייה שנציגיהם ילחמו את מלחמתם הציבורית וישימו סוף לעוול, מעלה חרס פעם אחר פעם נוכח המשחק הציני שמתרחש בכנסת. במקום קידום חקיקה שתחייב גיוס, הם מסתפקים בדיונים אינסופיים על מכסות, יעדים וגובה קצבאות, שמשמרים את אי־השוויון כסטטוס־קוו ומותירים את המערכת תקועה.
סקרים פוליטיים מלמדים כי מצביעי הימין עתידים לבוא חשבון ולהעניש פוליטית את מפלגות הקואליציה על גרירת הרגליים וההתנהלות הלוליינית בסוגיית הגיוס. למרות האיום הזה, וכן לחצים לא מבוטלים מצד מובילי דעה ותנועות ציבוריות, לא נרשם שינוי דרמטי אצל הפוליטיקאים זולת הפרחת סיסמאות בנוסח "צריך ונכון ורצוי" שאינן אומרות דבר. הנחת העבודה היא כי ניסיון לשינוי יוביל לפירוק השותפות עם המפלגות החרדיות, אך השאלה האמיתית לא צריכה להיות אם הברית תשרוד, אלא אם נבחרי הציבור יהיו אמיצים מספיק כדי להציב גבולות ברורים לשותפות הזו בשם החובה הציבורית הנתבעת מהם.
מאז ומתמיד ניסו הפוליטיקאים לדחות את ההכרעה, להעביר את הבעיה לממשלה הבאה או לבג"ץ, ובפועל המערכת נותרה משותקת. סביר להניח כי גם בעתיד הנראה לעין לא יימצא מנהיג ציבור שיוציא את הערמונים מהאש, ובהיעדר פתרון ראוי שיונח על השולחן, הסוגיה הזו תטריד את המערכת הפוליטית עוד שנים ארוכות. נוכח התְּקִיעוּת ו"כשל השוק" הפוליטי, נדרש פתרון יצירתי ושובר מוסכמות שיצליח היכן שהדמוקרטיה הייצוגית נכשלה קרוב לשמונה עשורים. לפיכך, אין ברירה אלא להעביר את ההכרעה ישירות לידי הציבור עצמו – במשאל עם.
לא זו בלבד שמשאל עם הוא פרקטיקה מקובלת שרווחת במדינות דמוקרטיות ותיקות רבות, במיוחד בסוגיות שבהן הדמוקרטיה הייצוגית עלולה להיכשל בייצוג דעת הבוחרים, החוק הישראלי כבר מכיר באפשרות זו ואף מחייב אותה במקרים של הסכם מדיני שכולל נסיגה משטחים. אם החלטה דרמטית כזו מחייבת את אישור הציבור, במה שונה ההחלטה בסוגיה הרת גורל בדבר חובת הגיוס, הנוגעת במרכיבי היסוד של הביטחון הלאומי והלכידות החברתית? משאל עם יאפשר לראשונה הכרעה אמיתית ושקופה, ללא תרגילים פוליטיים, קומבינות קואליציוניות או חישובי הישרדות.
יתרה מכך, סביר להניח כי גם הפוליטיקאים עצמם עשויים למצוא בכך מפלט: משאל עם ישחרר אותם מהלחצים הקואליציוניים, מהצורך לתמרן בין הבייס ובין השותפים החרדים במסגרת עסקאות פוליטיות של תן וקח, המונעות מהם לייצג את דעת שולחיהם באופן אותנטי ואמין, ויאפשר להם לפעול בהתאם לצו מצפונם. אם על הצורך, כך נדמה, אין שאלה, נותרה רק השאלה האם ישכילו הפוליטיקאים לשחרר עצמם מהעול בלתי פתיר ולהעבירו להכרעת הציבור?
ד"ר עדו ליברמן הוא סוציולוג וחוקר של החברה הישראלית, מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי והיועץ המדעי של מכון הסקרים "מסקר"
