השבוע, כשהגעתי להרצות לקומונריות של בני עקיבא, התפלאתי לפגוש תינוקי חמוד בעגלה. מה הוא עושה כאן, תהיתי, לא יכול להיות שהמצוקה של בני עקיבא עד כדי כך גדולה שהיא מגייסת לשורותיה תינוקות. עד מהרה הגיע הרכז שהזמין אותי. הבנתי הכול. "הוא איתך", שאלתי־קבעתי, והוא הנהן. המצב היה ברור. העיניים הנוצצות של הילד סיפרו לי על החום שלו. החום הזה של הילדים שמגיע לעת ערב, ומשבית את הלילה ואת התוכניות של ההורים ליום שלמחרת.
ההרצאה התחילה, התינוקי קצת צייץ, ואביו נאלץ לצאת איתו החוצה. זו הייתה חוויה מעניינת. אני מכירה כל כך הרבה אימהות שלוקחות איתן ילדים חולים לעבודה ומזגזגות את היום עד שייגמר, והנה אבא שעושה את זה. משמח.
בהמשך השבוע הייתה לי פגישה עם אדם מבוגר יותר, ממגזר אחר ומאזור חיוג של הייטקס. פגישתנו נדחתה כי הוא נשאר בבית עם ילד חולה. עוד בינגו. כן, העולם משתנה. גברים חולקים יותר את מטלות הבית, אבות נראים יותר בגני השעשועים, בקבוצות הורים, ובכלל, בחיי המשפחה. דברים קורים, רק שלא תמיד זה משתקף בתרבות שלנו ובמה שאנחנו מספרים לעצמנו. תראו למשל מה קורה במופעי סטנדאפ.
רגע, קודם אסביר. מתחילת המלחמה אני נמלטת מזרועותיה של המציאות לשני עולמות מקבילים. אל חיקם של הספרים, ואל הקלילות של סרטוני סטנדאפיסטים ברשת (אני מקווה שאתם קוראים ולא שופטים). ככה אני יכולה לצחוק מהספה בבית, בלי להסתבך עם הופעה שעלולה לרדת נמוך. אז כן, האמנים ממש מצחיקים אבל לפעמים הם חוזרים ומציגים את הבעל האהבל, זה שלא מבין איך עושים קניות, שלא יודע לנהל שיח רגשי, שלא יודע להרים כוס או מזלג בבית, וכל מה שמעניין אותו זה לרדוף אחרי נשים.
רגע, לא באתי להוריד. כיף לצחוק, והמהות של קומדיה היא הקצנה, אבל כשהמסר הזה חוזר שוב ושוב, התוצאה היא גברים מוקטנים, שממוסגרים ככאלה שאין להם תושייה או רגש, וזה פשוט מסרס. נשים גם הן יוצאות מופסדות מנקודת המבט הזאת, שלא רואה בגבר שותף אלא עוד ילד בבית, בדרך כלל המתקשה שבהם. אם זה מה שמספרים, שם זה עלול להישאר. זו הציפייה החברתית מכל הצדדים.
בשנות שגרה, זוהי תקופת הפרסומות ליום האישה, פינת יום האם, סליחה המשפחה. לאורך השנים היה צריך, ועדיין, לקדם נשים. בהתחלה היה מאבק על אפשרות לרכוש השכלה, להיות חלק מהקהל הבוחר והנבחר, המלמד והעובד. היה צורך לתקן אפליה רבת שנים במגוון תחומים ולאפשר הזדמנויות שוות. העשייה הזאת מבורכת מאוד, עד שהיא מתעקמת בקצה. עד שהיא הופכת ללא עניינית ולמזיקה.
השבוע קיבלתי טלפון ממישהי שביקשה שארצה על נושא שאני לא קשורה אליו. שמחתי על הפנייה, הבטחתי להגיע להרצות על נושאים אחרים, והמלצתי על ידיד טוב, מומחה לאותו נושא. אגב, הוא גם מרצה מעולה, פרטים בפרטי. בת שיחי התאכזבה: "רציתי אישה", אמרה. עניתי לה שגם אני מעדיפה תמיד שיהיו נשים וגברים בשיח, וגם אני מעדיפה לראיין הן נשים והן גברים, אבל כאן מדובר באיש מקצוע, מומחה בתחום, חבל להתפשר. היא לא השתכנעה, כי מהי מקצועיות לעומת גיוון על בסיס זהות מגדרית?
ההטיה הזאת דומה להתעקשות להצביע דווקא לנשים, או לאמירה "נשים צריכות לנהל את העולם". נכון, נשים פחות הולכות לפוליטיקה, חשוב לסייע להן להעז, וברור שיש לנשים מה להוסיף בצמתים של קבלת החלטות. אבל האם אישה אמורה להיבחר משום שהיא אישה? ברוך השם בשנים האחרונות אנחנו עדים לכל כך הרבה התבטאויות מיותרות של חברות כנסת, שאני מקווה שאף אחד כבר לא יסתכל על מינה של המתמודדת אלא על איכותה (אין באמור כדי לזלזל בהתבטאויות הנוראיות של חברי הכנסת הגברים, יש מספיק לכולם).
מלחמת המינים אאוט
בואו נדבר רגע על קידום נשים ועל איך הוא צריך להתרחש. תודה לא־ל יש היום הרבה מסגרות שמעודדות נשים ומעצימות אותן, שנוטעות בהן יותר אומץ להשמיע את קולן. גם אני עושה את זה בהזדמנויות שונות, מתוך אמונה שנשים עדיין זקוקות לדחיפה. אבל מה קורה עם הגברים? לפעמים ההעצמה הנשית והעידוד לצאת ולפרוץ החוצה, מביאים איתם תחושה של מחנק בתוך המערכת הזוגית, לפעמים הם מסמנים את הגברים כאויב. הגברים אינם חלק מהתהליך שעובר על נשותיהם, מה שיוצר פערים בין בני הזוג, לפעמים כאלה שאינם ניתנים לאיחוי.
רק השנה אני בוחרת להחליף את יום האם ביום האב, ואת יום האישה ביום הגבר. פעם אחת להגיד גם להם תודה על הכול
קידום והעצמת נשים צריכים להיעשות יחד, ממקום שמכבד את הגבר כשותף מלא להתקדמות של בת הזוג שלו. החברה עשויה נשים וגברים. יחד הם מרכיבים את התאים המשפחתיים החשובים כל כך, את הקינים החמים שמהם נבנית חברה. מלחמת המינים אאוט, התקדמות משותפת של החברה – אין.
ועכשיו לְמה שמתחולל פה כבר שנה ושליש, למלחמה. אנחנו מדברים הרבה מאוד על העורף, וזה חשוב מאוד, אבל לפעמים שוכחים את מי שנכנס שוב ושוב אל התופת, מסכן את עצמו, נלחם למען הקיום של כולנו תוך ויתורים אדירים על כל מה שחשוב לו. גברים לא מדברים הרבה ולא כותבים הרבה, ואולי הם גם לא מספיק פנויים רגשית ונפשית כדי לספר איך זה נראה מהזווית שלהם. אבל לצד הכבוד הגדול לעורף, ויש הערכה אדירה, הם אלה שמשלמים את המחירים הכבדים באמת. בגוף, בנפש, לפעמים בחיים, ברור שבקריירה, לפעמים בעסק הפרטי, תמיד במשפחה. אני פשוט רוצה לומר להם תודה על עשייה ללא הפסקה. יש גם מגויסות בסיפור הזה ותודה רבה גם להן, אבל הרוב הם גברים. סדירים שלא מפסיקים לטחון לחימה ומילואימניקים שנקרעים בין כל הזירות, כל כך הרבה אנשים שחייהם לא חזרו לשגרה הרבה מאוד זמן.
אז השנה, רק השנה, אני בוחרת להחליף את יום האם ביום האב ואת יום האישה ביום הגבר. פעם אחת להגיד גם להם תודה על הכול. על התהליך המדהים שהם מעבירים את העם, על המסירות לנשים ולמשפחה ועל הנתינה האינסופית לחברה. מגיע להם יותר מזה, אבל אפשר להתחיל בקטן.
ofralax@gmail.com
