בכמה מבסיסי היחידות המיוחדות של צה"ל מתנוססת בבולטות סיסמה שמקורה בספר משלי: "בתחבולות תעשה לך מלחמה". מתוך הבסיסים האלה יוצאות פעולות אדירות, שמגיעות לידיעת הקהל הרחב בצורת סיכום יבש עד שולי על חיסול פה וחשיפת נשק שם. אימוני היחידות הללו מתייחסים לתרחישים שכמו נלקחו מסוגת סרטי האקשן המשלבים מדע בדיוני, ותוכניות העבודה שלהן מוסתרות מעיני הציבור. באותה מידה אמורות להיות מוסתרות גם התוכניות המדיניות של ישראל מול התכשיטים הרצחניים של המזרח התיכון. אלא שאצלנו דורשים שקיפות מלאה, ולמי אכפת אם הדבר מסכן את כל משחק המוחות מול האויב הציני והאכזרי שלנו, ועל הדרך מסכן גם חיי אדם.
כל בוגר משחק "שני דגלים" יודע שחתירה ישירה וגלויה אל הדגל לא מביאה ניצחון, אלא ריבוי נפגעים. מה עושים? מתכננים פעולת הסחה, מביאים את מרב כוחות היריב להתמודדות בקצה המגרש, ומפנים לכוח הפורץ את הקצה האחר. אך אזרחי ישראל מבקשים בעיצומה של מערכה פרסום פומבי של תוכניות היום שאחרי, תשובות על היום שלפני, ותרשימים מדויקים ליום שתוך כדי.
וכך מצאנו את עצמנו מנהלים משא ומתן לשחרור חטופים תוך גינוי הממשלה והפניית כוחות המחאה נגדה, במקום להפנות אותם נגד האויב הרצחני ונגד גורמים בינלאומיים שיכולים ללחוץ עליו. רגלנו האחת בועטת בחוזקה ברגל האחרת. מנגד אנחנו מבכים מרה את החמצת הקרדיט שנתן לנו נשיא ארה"ב לפתוח את שערי הגיהינום על עזה, כאילו כהונתו עומדת להסתיים, ולא רק החלה.
אפשר היה לצפות ששבוע הביפרים הלבנוני, שהתגלגל לחיסול מטכ"ל חיזבאללה ואחר כך המנהיג הבכיר עצמו, ילמד כאן איזה לקח ויחנך אותנו להמתין ולראות לאן הדברים מתפתחים. אבל לא בבית ספרנו. אנחנו יודעים הכול, מבינים הכול, מנתחים הכול ודורשים הכול ועכשיו. כן, גם במחנה הלאומי. כאילו כל סעיף בשיתוף הפעולה בין ירושלים לבית הלבן מוכרח לעבור דרך מסך הטלוויזיה הפרטי שלנו, ורק אז לצאת לדרך.
לפני שנה ורבע זעק הימין על העיכוב בפלישה הקרקעית. בעוטף עדיין הסתובבו שאריות נוח'בה, וחיל האוויר עוד ניסה לנקות את השטח לחי"רניקים ולשריונרים, אך אצלנו דרשו פעולה ועכשיו. כבר היה ברור אז שמחבלי עזה שמו ידם על חומרים רגישים בשני בסיסי צה"ל לפחות, והיה ברור גם שהמודיעין שלנו לא באמת יודע מה מתרחש מעבר לגדר המנותצת. אבל למי אכפת. אצלנו דרשו כניסה קרקעית עכשיו. תוכניות מלחמה חדשות ואחראיות? למי יש סבלנות וזמן. קדימה, הסתער.
חברה שהתרגלה לקבל תחזית מזג אוויר שיורדת לפרטי עוצמת הגשם בין השעה שתיים לשתיים ועשרה; אומה שחיה על הווייז שמנבא לה במדויק מתי תגיע ליעד עוד לפני שיצאה מהבית – לא מסוגלת להשלים עם קיומן של תוכניות טקטיות שנעלמות מעיניה. כולנו חכמים, כולנו נבונים, אבל אנחנו לא בהכרח יודעים את התורה כולה. לא היינו מעלים בדעתנו לדרוש מהיחידות המובחרות שיקוף של מהלכי המלחמה שלהן, ואי אפשר לצפות שנקבל לעיוננו את רצף המהלכים המדיניים והצבאיים שעומדים לפנינו. גם לא את אלה שדורשים נשיכת שפתיים עד זוב דם ועד שיברון הלב והנשמה.
זמן לשאוג
תוכנית המציאות האכזרית שהפיקו הפסיכופתים מעזה על חשבוננו הגיעה לפרק הקשה מכולם. אכן, היו השערות מבוססות על זהות המתים שהוטלו ברשעות בפנינו. נכון, זה חודשים שמועות על גורלם זלגו אלינו במידת אמינות משתנה. ובכל זאת, הזעזוע עמוק וצורב ונוכח מתמיד. טלטלה דומה נרשמה במחוזותינו לפני שבועיים, בשובם של שלושה חטופים כחושים וחלשים, אך הזעזוע הלאומי המתבקש נתקל בתגובות בוז מצד מיטב צייצני האירוניה. "לא ידעתם למה חמאס מסוגל? לא יצא לכם לשמוע על 7 באוקטובר?", לעגו פוסטים וטורים יהירים להחריד. "מה חשבתם שהם עושים לחטופים בשבי? פותחים להם שולחן? מפנקים בטיפולים קוסמטיים?"
לא, לא דמיינו נופש בחוף קטיף, ואפילו לא תנאי כליאה סבירים. הרבה לפני שחרור החטופים ידענו היטב למה מסוגלים מי שירו בקשישים ושרפו ילדים, אנסו וביתרו והשמידו צעירים בחומרי תבערה לא מצויים. אבל עכשיו הקורבנות כאן, מוטלים לפנינו. אז רגע לפני שמחת השבים, לפני החיבוק ואנחת הרווחה, תנו לנו לבכות את זה. תנו לנו לצרוח את הכאב, לשאוג את קלישאת "נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן". ואז לברוא אותה.
רוצחים ומכחישים
מפגן הרשעה המפואר מבית הנוח'בות תועד במצלמותיהם־שלהם, על כל חדוות ההריגה ותאוות הדמים הברברית של מפיקי האירוע ומבצעיו. סרטונים שלא ייאמנו, ובהם תיעוד חטיפתה של שירי ביבס עם שני בניה, הופצו בגאוות מרצחים. ובכל זאת העולם מסרב להאמין. הדמויות הג'ינג'יות הנוגעות ללב בשעתן המחרידה והחרדה ביותר נחשפו בכל הרשתות החברתיות, אבל באולפני טלוויזיה במערב יש מי שדורש מישראל להוכיח שהחטיפה אכן התרחשה. גם כשחמאס עצמו הכריז על מות חטופים, מערכת הערכים שטופת הצביעות הפרוגרסיבית של מיטב האנטישמים המודרניים מצאה תירוצים מתחדשים להגן על ההרג.
הם הרי התאמנו על הסנגוריה הציבורית הזאת במשך יותר משנה. "אי אפשר להתחיל את ההיסטוריה ב־7 באוקטובר", מצטדקים הקוראים להקמת פלסטין על חורבות ישראל המושמדת מנהר עד ים. "מתקפת הפתע לא הגיעה בחלל ריק", התעקשו מכחישי טבח תרפ"ט והמשכיו לפרגן לאכזרים, תוך התאכזרות בוטה לקורבנות ולניצולים. הרוע הבינלאומי, שמכסה על הברבריות האולטימטיבית בשכבת נאורות מופרכת – מקומם, מתסכל ודורש מענה. אז אחרי שמנגבים את הדמעות, נדרשת פעולה. את הזעם יש לתעל לתגובה דו־ראשית של פגיעה באסלאם הרדיקלי מחד, ועצירת הרדיקליות האנטי־ישראלית מאידך. את הענישה ואת ההסברה צריך להתאים למידות הרשעה של מבקשי נפשנו, ולפתוח שערי גיהינום על עזה. בשיקול דעת, בתחכום, בתחבולות. ותשועה ברוב יועץ.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
