אני חושב שאת המשפט שמשקף בעיניי את השבוע הזה באופן הטוב ביותר אמרה לי ד"ר זמרי ביום שלישי בערב. חזרתי הביתה מפאנל שארגנה עמותת "סוללים דרך" בשדרות, בהשתתפות איתמר פליישמן, הרב חגי לונדין ויהושע שני, אביו של אורי שני הי"ד שנפל בקרב בכיסופים. נכנסתי הביתה בערך בחצות הלילה, והיא עם כל האקדמיה והקריירה שלה חיכתה לי עם ארוחת ערב על השולחן, כאילו הייתי כורה פחם שחוזר שחור מעבודת הפרך.
חיבקתי אותה, וקלטתי שהיא מושכת קצת באף ובוכה. שאלתי מה קרה, והיא סיפרה שההודעה על גורלם של ילדי משפחת ביבס ושירי ביבס כאבה לה מאוד. ניסיתי לעודד אותה ולהגיד שיש גם חדשות טובות וחוזרים גם חטופים חיים. היא חייכה ואמרה שזה נכון, ואז היא אמרה לי: "זה כמו יום הזיכרון ויום העצמאות בקטן". חיבקתי אותה עוד חיבוק, חצי על התובנה וחצי על הסלט והחביתה, אכלתי מהר והלכתי להתקלח. יש אנשים שחוזרים בכל שנה על הטענה שיש להרחיק את יום הזיכרון ויום העצמאות. נראה לי שהמלחמה הזאת הוכיחה כמה זה בלתי אפשרי. אצלנו הכול כרוך.
להראות את האכזריות
יהושע שני, עם כל הכבוד לאף־35, לטנק המרכבה ואפילו לפצצות הגרעין על פי פרסומים זרים, הוא אולי כלי הנשק הכי חזק שיש לעם הזה להציע. הוא, ואנשים מסוגו. הפאנל נערך בדיוק ביום הולדתו ה־24 של אורי בנו, אבל המשפט הראשון שאמר יהושע בפאנל היה שזאת התקופה הכי אופטימית אי פעם של עם ישראל. יושב אב שכול, ביום הולדתו של בנו שנפל בהגנה על המולדת, ומצליח להוציא מהפה משפט שכולו ראייה חיובית על התקופה ועל ההזדמנויות שנוחתות עלינו.
אני כותב את הטור הזה לפני חזרת החטופים והחללים, אבל אם בכל זאת בחרו ערוצי טלוויזיה לצנזר את חזרת החללים ולא לשדר את התמונות, הם חטאו לתפקידם. לא בפעם הראשונה במלחמה הזאת, אבל בעיניי בצורה צינית במיוחד. אם אתם מראים את הטוב, ואת החטופים המתחבקים עם המשפחות, תראו גם את האכזריות, את הרוע, את החרפה.
במשך שנים התאמצנו להסתיר את אופיו של האויב שלנו. ב־7 באוקטובר, רבים מאיתנו נתקעו עם פרצוף של "לא ידענו שהם כאלה". אחריות תקשורתית היא לא רק להראות חטוף שחזר מחבק את אמא שלו, אלא להראות גם שני מלאכים ג'ינג'ים שלא חזרו וייקברו עם אמא שלהם. וגם, אם אפשר, אל תקראו להם "הביבסים". יש להם שמות: שירי, אריאל וכפיר. גם למי שחטף ורצח אותם יש שם. את האכזריות שלהם צריך לראות ולהראות.
נגמר עידן ההסתרות. נגמר עידן הקוסמטיקה על פני השטן. לתקשורת הישראלית בזרם המרכזי יש תפקיד, והוא להטיח בפני הציבור הישראלי את חוסר האנושיות שאנחנו מתמודדים איתו. ואם הם נמנעים מלעשות כן, אולי זה כי הם חושבים שתפקידם לקרר את עם ישראל. לדחוף אותו לשכוח, כדי שיוכל להכיל כניעה והליכה כצאן לכחש לשלב ב' של העסקה, בלי להתעקש על השמדה של הרוע המוחלט. אם אתם נותנים לנו מדי שבוע את "יום העצמאות" של החטופים החיים, תנו לנו גם את "יום הזיכרון" של שירי, אריאל וכפיר. ובהערת אגב, גם ביום הזיכרון האמיתי אנחנו לא מתעסקים מספיק באויב. אם חיילינו נפלו על הגנת המולדת, חשוב להתעסק גם מפני מי הם הגנו עליה.
בלי זיכרון אין עצמאות
בסקר של ערוץ 12 נקבע שרוב הציבור תומך בהחזרת כל החטופים גם במחיר של השארת שלטון חמאס. אקדים ואומר, אני לא מאמין לסקרים בנושא החטופים, בדיוק כמו שלא האמנתי לסקרים בתקופת הרפורמה. כשאין תקשורת חופשית אמיתית, אני מסרב להאמין שדווקא בתחום שיקוף דעת הקהל באמצעות סקר אין אינטרסים חבויים. אבל לשם הטיעון אעלה שאלה. נניח שב־5 באוקטובר היינו עורכים סקר ובו שאלה אחת: "האם אתם תומכים בכיבוש רצועת עזה והשמדת שלטון חמאס". אני מניח בעדינות שהתוצאות היו בערך 92% השתגעתם? 7% התחרפנתם? ו־1% אורית סטרוק.
אנחנו עם נטול דמיון. אנשים הזהירו מהשואה, אבל גם כשהכבשנים כבר בערו היו מי שלא רצו להאמין. מעטים הזהירו מפני מה שמכינה לנו עזה, רבים וטובים סירבו להאמין. השבת החטופים והשמדת חמאס גם הן קצת כמו יום הזיכרון ויום העצמאות: החזרת החטופים היא מטרה קדושה, אנו לא שוכחים אף אח שלנו, אבל השמדת החמאס יכולה להיות יום העצמאות שלנו. אם אתה מוותר על העצמאות, אתה מהר מאוד מגיע לעוד יום זיכרון.
בסיום הכנס בשדרות הקרינו סרט שצילמה אשתו של אורי שני כשבילו יחד לפני 7 באוקטובר. בסרטון היא מבקשת ממנו למסור מסר לאומה, והוא בחיוך מבויש אומר, או יותר נכון מבטיח, שהטוב ינצח. אורי נפל במלחמה אבל הוא ממש לא הפסיד. להפך, הוא הביא על כפיו את ההישגים, את החטופים, ואת אבא שלו יהושע, שמחזק את כל מי שמעז להיחלש. אבל יש לנו מחויבות להבטחה של אורי. אנחנו הטוב, מי שרואה את גופותיהם של אריאל, כפיר ושירי מרגיש בלב שהטוב הפסיד. אבל לא, זה יום הזיכרון שלנו. עלינו מוטלת האחריות לדאוג שאחריו יגיע גם יום עצמאות.
אני אישית בטוח שהטוב ינצח. לפעמים הוא מתעכב, לפעמים יש כל מיני נודניקים בדרך שמעכבים אותו ואומרים לו "תרגיע, לאן אתה ממהר". אבל בסוף צוואתו של אורי תנצח, הטוב ינצח. רק שכדי שזה יקרה, אסור לשקוע. צריך לראות את התמונות. רק אם נסתכל לרוע בעיניים, ולא נשפיל מבט, ולא נסתתר, ורק אם נמשיך להסתכל גם כשכואב – רק אז נקבל את הכוחות שיחממו את הקירור שאחז בכולנו, ונתחמם לניצחון.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
