שיואו, אני מתרגשת, שלג! שמעתם? איזה כיף! שלמה מזג אוויר הבטיח! תחזיות מטלטלות לירושלים, כל קיומנו לא נוצר אלא לרגע המרומם הזה – סופה לבנה אמיתית משלנו. סופה שתגיע לכאן, לשומרון, ממש מחוץ לבית!
לא, באמת. איזו בשורה, כל כך מפתיעה ומרגשת שזה הנושא היחיד שאני רוצה לדבר עליו. כאילו אין מלחמה, אין שיבה של חטופים, אין אירועים כאובים חדשים להתאבל עליהם, שום דבר לא קורה בחיינו, וכל שנותר הוא להתפעל מהפלא החורפי.
אני מחכה לראות את הפנים של הילדים כשהכול ייצבע לבן. הם הרי מצפים לשלג בקוצר רוח, מעלים זיכרונות מהביקור ההוא בחרמון, וכבר מתכננים לבנות איש שלג ענק בצורת אבא שלהם, לצאת למלחמת כדורי שלג ולגלוש במזחלת. ואני אצא איתם לשחק בשלג, אתחמש בכפפות ובצעיף ואעשה כאילו כיף לי. כי זה מה שאמהות מעולות עושות.
כבר ירד לנו פה שלג בעבר, ואיזה שלג זה היה, בלתי נשכח! ימים שלמים היינו כמעט קבורים תחתיו, מסוגרים בבית ומתענגים על כל הצצה מחוץ לחלון, מכל שלוק של שוקו חם או מרק שהכנו כדי להיכנס לאווירה. איזה תענוג זה, לגלול תמונות מהימים ההם, לראות את הפנים המחייכים של כולנו מבצבצים מבעד לצעיפים צבעוניים וכובעי צמר עבים. להיזכר איך התמוגגנו מהקסם של הפתיתים המרקדים באוויר בדרכם הרכה אל הקרקע, שהפכה לבנה וצמרירית.
אבל זה הזמן לגילוי נאות קטן: אני בכלל לא אוהבת שלג. ובינינו, אני חוששת שגם אתם לא באמת אוהבים אותו כמו שנדמה לכם, או כמו שאתם מספרים לאחרים. במחילה מכבודם של תושבי הגולן וירושלים שמתקוממים מדבריי, בואו נהיה כנים לרגע. אנחנו אוהבים תמונות שלג. וסרטונים. אוהבים לצפות בו יורד, מרחוק. אוהבים את מראה הפתיתים הלבנים שמכסים את העצים והופכים את הנוף לגלויה מעיירה ציורית רחוקה. אוהבים את הגאווה הזאת – הנה, גם אנחנו קצת אירופה, גם אצלנו השלג מבקר. כמו איזה בן־דוד רחוק שלא שמענו עליו כמה שנים ולא ממש התעניינו בו, ופתאום מתברר שהוא קנה כרטיס טיסה והחליט להגיע אלינו בהפתעה.
מגניב! אורח לא צפוי, כמה נחמד, בואו נוציא לכבודו את המזחלת!
אבל במקרה הזה, הבן־דוד הרחוק מביא איתו גינוני תרבות מוזרים ואפילו קצת מגעילים, שאין לי ממש כוח ועצבים אליהם. הוא קר, בוצי, ובעיקר מפחיד אותי.
מפחיד אותי שבית קופסת הקרטון שלי לא יחזיק מעמד מול הרוחות הסוערות שמגיעות עם השלג. שהחשמל בחווה שוב ייפול והכול כאן יקפא. שאומנם ניראה לרגע כמו אירופה, אבל תרשו לי לגחך ולהזכיר לכם שהתשתיות פה, איך לומר, יותר מזכירות את ניו־אורלינס של שנות התשעים מאשר את פריז שניבטת מהגלויות.
בתוך רגע השטיח הצחור הופך לבוץ שחור שנראה כמו יום אימונים רע בפנימייה צבאית, או כמו הבן שלי שמנסה להכין לעצמו פרוסה עם שוקולד בשעת בוקר מוקדמת מדי. ומה אם שלוליות השלג הנמס יצליחו לחדור לבית ולהרטיב לי את המזרן?
ואז גם צריך לצאת מהבית ולשחק איתו קצת, כי זה מה שעושים כשיש שלג. ולי קפוא ברגליים, לא נוח, אני מדמיינת את עצמי נופלת – וזו כמובן נפילה לא פוטוגנית בכלל.
ועוד לא דיברנו על הבגדים. שכבות על שכבות של בגדים כבדים ששמרתי באיזה מדף עליון מהפעם ההיא הקודמת, בגדים של מינימום גולש מקצועי מהאלפים, שגורמים לי להזיע כאילו אנחנו באמצע אוגוסט, ואז להצטמרר מאגלי זיעה שקפאו.
והלכלוך, אוי הלכלוך! השלג הזה, עם כל הכבוד ללובן הזך, מסתיר צד אפל וקיצוני, ואין לו שום בעיה לחשוף אותו מיד אחרי שסיימנו להתפעל מבואו. תוך רגע השטיח הצחור הופך לבוץ שחור שנראה כמו יום אימונים רע בפנימייה צבאית, או כמו הבן שלי שמנסה להכין לעצמו פרוסה עם שוקולד בשעת בוקר מוקדמת מדי. ומה אם השלג הנמס יהפוך לשלוליות ענק שיצליחו לחדור לבית ולהרטיב לי את המזרן בחדר השינה?
ובכל זאת, אני מתרגשת. יש לי מסורת שנמשכת כבר מעל עשר שנים, להתערב בכל פעם מחדש עם רחלי חברתי הטובה – אני מתלהבת כמו ילדה קטנה מהשלג המתקרב, והיא מקפידה להיצמד לתחזיות השליליות ומכריזה "לא יקרה!". המסורת שלנו אילצה אותי להיפרד בשנים האחרונות מכמה מטפחות שאהבתי. הפעם התערבנו על סושי, בשביל הגיוון.
אז למה אני עדיין מתלהבת? ככה, כי צריך. כי שלג זה כיף, לא? כולם אוהבים שלג, גם אני. וכשהוא בא, אני מתפללת שהסופה תחלוף כבר. שהשלג יימס וישחרר אותי מעולו הדביק והרטוב.
אז כן, אני מתרגשת. מחכה לשלג שיגיע, אבל בעיקר מחכה שהוא ילך.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
