את דף נ"ד של מסכת סנהדרין למדתי עם דובי בעמדת הש"ג במוצב ליד יתיר. אני קורא את המילים מהגמרא בזמן שדובי צופה על הגדר. אחר כך מתחלפים. לא מעט דפים עברנו כך במלחמה, בעזרתה האדיבה של משפחת שוטנשטיין שכבר מן השבוע השני סיפקה לנו את הגמרות בחינם. והנה הגענו לדף נ"ד של מסכת סנהדרין, ותוך כדי לימוד אני עוצר מדי פעם ואומר: "וואו, איך אני מרחם על יגאל". יגאל הוא השותף שלי בהעברת שיעור הדף היומי לנוער של היישוב. כשגייסתי אותו כשותף בשלבי ההקמה של השיעור הבטחתי שאני אהיה זה שמלמד בקביעות ואזדקק לו שיחליף אותי רק במקרי חירום מיוחדים. אבל אנחנו כבר שנה וחצי במקרה חירום מיוחד כך שיוצא לו ללמד לא פחות ממני. ועכשיו הוא נתקע עם דף נ"ד של מסכת סנהדרין, שהנושא שלו הוא איסורים שונים של עריות שיש בהם חיוב סקילה, והוא מפרט בצורה גרפית למדי איזה סוג של יחסי מין מחייב מיתה ואיזה לא. "איפה היית אתמול", הוא כותב לי למחרת בבוקר, "כשהייתי צריך ללמד ילדים מה זה ביאה שלא כדרכה".
לדף נ"ה דווקא הספקתי להגיע. דף נ"ה הוא דף גרוע בהרבה מדף נ"ד. אפילו רב ששת, בתגובה לשאלה משונה ששאל אותו תלמיד, השיב רק במילה אחת: "קבסתן" (בעברית: אתה גורם לי להקיא). יש אתרים שמוקדשים ללעג על היהדות, חלקם מן האגף החילוני, חלקם מהצד המיסיונרי הנוצרי, והם מתים על הדפים הללו, בפרט על הדף הזה. ממש כמו הנוכרים שבאו להיכל וראו את הכרובים המעורין זה בזה, ומיד הוציאום לשוק ואמרו: "ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו?"
אבל אני שמח כשמגיעים לסוגיות האלו; דווקא משום שגם הבן שלי יושב שם בקהל. קודם כול כי כך נוצרת הזדמנות. כשהוא היה בן שמונה, והתחלנו ללמוד "ברכות" בדף יומי, הגענו לתיאור של "זב שראה קרי ונידה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה דם". יכולתי לדלג על המשפט הזה. כמו שהורו לנו כשהייתי ביסודי, להקיף אותו בסוגריים מרובעים. אבל החלטתי לנצל את המצב ולהסביר לו בפירוט אך בענייניות, בלי הכנות ובלי התנצלויות, בלי לקחת אותו למסעדה או לטיול בחיק הטבע: יש קרי, יש נידה, יש תשמיש. זה חלק מההלכה, וחשוב מכך, זה חלק מהחיים. כן, זה קורה גם בימינו. לא, בנים לא רואים דם. הבנת הכול? אפשר להתקדם? נשאר לנו עוד חצי דף לסיים.
היום הם כבר בני 13-14. את הידע הבסיסי הם מכירים. אבל המיניות זקוקה לכך שימסגרו אותה. שמישהו ינסח לה גבולות ויעניק לה מילים ושמות. וכשאנחנו יושבים יחד סביב גמרא אנחנו קודם כול לומדים שאין דבר כזה "זה". אין איבר שאין לו שם. אין פעולה שאין לה סטטוס הלכתי. אין תחושה שלא ניתנת לניסוח. ההלכה מאלצת אותנו לנסח את עצמנו כל הזמן: האם אני שבע? האם אני מצטער? וגם בתחום המיניות היא מחייבת אותנו להישיר מבט לשאלה: האם זה משמח? האם זה נעים? האם זה מקרב? נשים וגברים גם יחד, מזה כמה עשורים, מעידים על הקושי לתת למיניות מילים. אבל המילים הללו נמצאות כאן, על כל גוניהן, באותיות דפוס וילנא.
החלטתי להסביר לבן שלי בפירוט אך בענייניות, בלי הכנות ובלי התנצלויות, בלי לקחת אותו למסעדה או לטיול בחיק הטבע
התפקיד העיקרי של השיחה על מיניות הוא ה"נרמול" של פעולות שיש סביבן הילה של טאבו ואיסור. אבל כשמלמדים תורה, הדיבור הולך יד ביד עם השיפוטיות. עם ההבנה שלפעולות יש השלכות. מדיני טומאה וטהרה ועד מלקות ומיתות בית דין. אנחנו לוקחים בכובד ראש את הסיפור הזה, ובכך שאנחנו לא מפחדים לדבר עליו אין לנו שום כוונה לשדר שהוא לא משמעותי ולא חשוב. עמדות שליליות ביחס לסוגים שונים של מיניות מתוארות בעולם המודרני בתור פוביות, פחדים: הומופוביה, טרנספוביה, ויש עוד. כאילו זו הברירה היחידה: בין "מותר" לבין "מפחיד". אבל בשיעור הדף היומי בבית הכנסת אין מקום לפוביות. יש מותר ויש אסור, לפעמים אפילו עונש, אבל אין התנהגות שלא מונחת על הסטנדר, אין אדם שלא נדע להביט לו בעיניים.
