מוצאי שבת מוציא את נשמתו היתרה באיטיות, כשאני עולה לבית הוריה של לאה'לה לנחם אותה על מות אמה. בכל צעד מהדהדים בי זיכרונות מימים רחוקים. הדלת נפתחת והבית נמלא פנים מוכרות שהזמן טשטש אך לא מחק. רחלי גולדפישר ("גולדה") מרחוב מימון, יסכה מקריית־הרצוג, דורית מגרעין גשר. כולן התקבצו פתאום כמו פיסות פאזל ישן שמתחברות מחדש אחרי עשרים שנה. הנה חוזרים אלינו הימים ההם, כשבני־ברק עדיין הייתה בידינו. לכי תסבירי שבשנות ה־90 זו לא הייתה עיר חרדית מעייפת אלא מרכז פועם של הציבור הסרוג. הייתה לנו ילדות יפה בעיר מכוערת שהלכה ושינתה את פניה. הרחובות היו צרים אך בטוחים כמו חיקה של אם. ובתוך כל אלה הייתה לאהל'ה, שגרה במרחק גרם מדרגות אחד ממני, והיינו החברות הכי טובות במשך שנים. היא מופיעה לידי בכל תמונת סיום שנה, בכל טקס, ובינינו פער גבהים בלתי אפשרי. מיניאטורה ג'ינג'ית ועדינה לצד עץ ברוש צעיר.
בית משפחת פפר ברחוב במברגר 3 היה הרבה יותר מבית. הוא שכן ממש מול בית הספר והיינו פשוט נוזלות אליו אחרי הלימודים. אמא של לאה'לה הייתה מקבלת אותנו כמו אמא מומין, עם סינר גדול על הצוואר. אם אעצום את עיניי אוכל שוב להיזכר בה עומדת במטבח רחב הידיים, מול ארון הממתקים הפתוח תמיד. ריח של ביסקוויטים ושוקולד עדיין מחולל באפי, מתערבב עם צחוקה החם שקידם כל אחת מאיתנו לשלום כאילו לה בלבד חיכתה כל חייה. בשנות ה־90, כשמחשב צבעוני היה עדיין בגדר חלום רחוק, הבית של לאה'לה נחשב לאי של קדמה. היינו משחקות ב"קאטס" ו"דייב המסוכן", מדפיסות חלומות על דפי מדפסת עם חורים בצדדים, צופות ב"אבא גנוב" עד שידענו כל דיאלוג בעל פה. וכשהיינו נתקעות במעלית – ג'ינג'י, אחיה של לאהל'ה, היה עולה לגג ומושך באיזו גלגלת כדי לחלץ אותנו.
אם אעצום את עיניי אוכל שוב להיזכר בה עומדת במטבח רחב הידיים. ריח של ביסקוויטים ושוקולד עדיין מחולל באפי, מתערבב עם צחוקה החם שקידם כל אחת מאיתנו לשלום
הימים היו פשוטים, והילדות הייתה קסומה, ומעל הכול ניצחה בלה פפר, שפשוט פתחה את ביתה ואפשרה לנו את הנעורים. בא לי לבכות כשאני נזכרת איך הייתי נכנסת לשם בשבתות או חגים אחרי הארוחה ומוצאת אותם סועדים עם כל מיני אנשים שלא הכרתי. היא תמיד הייתה מחפשת את הבודדים, את אלה שאין להם איפה להיות ומזמינה אותם אליה. לא סתם הזמנה – אלא כזו שגורמת להם להרגיש שעשו לה טובה שבאו. וכל מי שהיה נכנס, אפילו במקרה, מיד הייתה מצרפת לו כיסא וצלחת ואומרת "חיכינו לך". מעולם לא התנשאה על איש. כולם היו שווים בעיניה.
לפעמים הייתי מגיעה לשם עם אחותי הקטנה. היא הייתה מביאה את מחברת השירים שלה ומקריאה מתוכה, ואמא של לאה'לה הייתה מקשיבה בריכוז מוחלט ועיניה היו נדלקות כאילו השמיעו לה את הסונטה האחרונה של שוברט. איזו אישה מקשיבה ככה לא רק לחברות של הבת שלה, אלא גם לאחות הקטנה של החברה?
יש חסד מיוחד באישה שיודעת לאמץ אל ליבה את כל מי שבתה אוהבת. שרואה בחברותיה לא סתם אורחות חולפות אלא הרחבה טבעית של משפחתה. בלה אהבה אותנו דרך עיניה של לאה'לה, ובאהבה הזו היה משהו כמעט קדוש. איזו מתנה זו לזכות באישה שאוהבת אותך פשוט כי את חלק מהעולם של הילדה שלה.
כל כך הרבה ימים ושעות מחיי העברתי בבית הזה, ואני לא חושבת שאי פעם עצרתי לומר תודה לאמא של לאהל'ה על הימים ההם.
אז תודה, בלה. תודה שנתת לנו להיות מה שבא לנו. תודה שלא ראית בנעורים שלנו חטא. תודה על הילדות המושלמת שהענקת לא רק ללאה'לה, אלא לכל מי שעבר בדלת שלכם. תודה על סנדוויץ' חביתה מלחם שחור עבה עטוף בנייר שעווה שחיכה לי בתיק לבית ספר בכל פעם שישנתי אצלכם. עד היום אני עוטפת לילדים שלי סנדוויצ'ים בדיוק כמוך.
תודה שידעת להעניק לנו את התחושה שאנחנו חשובות, שהסיפורים שלנו מעניינים. בכל פעם שאני מחפשת את המצפן להורות נכונה, את נוכחת שם כמודל שמראה לי איך פותחים בית ולב.
את היית מגדלור של נתינה, של אצילות נפש, של אהבה ללא תנאי. אני יודעת שבעולם הבא שמור לך מקום בשורה הראשונה, אבל בטח גם שם את כבר מסדרת את הכיסאות מחדש, דואגת שלכולם יהיה מקום.
rachelm@makorrishon.co.il
