הפגישה האחרונה שלי עם אורי אורבך הייתה בכנס פוליטי שערך. אורבך הזמין אותי לומר דבר תורה בפתיחת האירוע. עוזריו היו מסורים לו מאוד, ואחד מהם לקח אותי הצידה ואמר לי: "נשמח אם תגיד גם משהו בשבחו של אורי. זה יעזור לו בפריימריז". אורי חד האוזן שמע זאת מרחוק, ומיד גער בו בחיוך: "די, גיחזי!" ומיהר לצטט את דברי נערו של הנביא אלישע לשר הצבא נעמן: "תנה נא כיכר כסף ושתי חליפות בגדים". ולי אמר: "דבר תורה – זה רק תורה".
אורי אורבך ז"ל נפטר לפני עשר שנים, ולקראת חודש אדר נזכרתי איך בתקופה העיתונאית שלו היה מצטער שמזמינים אותו להרצאות דווקא בחודש הזה. "אני לא ליצן!" היה אומר. הוא טעה רק במחשבה שאדר הוא חודש ליצני, אבל צדק בהבחנה החדה שלו בין ליצנות להומור. יש אנשים שהם מצחיקנים באותו מובן שאנשים מסוימים יודעים לגלגל את הלשון לרוחב. זה פשוט דבר שהם עושים. הם יודעים לעשות פרצופים מצחיקים או קולות מצחיקים, ואולי אפילו לספר סיפורים מצחיקים – אבל זה לא אומר שיש להם חוש הומור. לאורי היה.
מי שמתעקש להגדיר באופן קפדני מהו הומור עלול להעיד בכך על עצמו שלא זכה למתנה הזו. מורי ורבי הרב עמיטל היה אדם בעל חוש הומור נפלא. בנו הראה לי פעם איך ספר המוסר החשוב "עלי שור" מציע לתלמידי ישיבות לעבוד קשה כדי לרכוש את המידה הזו: "יש לנסות להתלמד בהומור. ראשית כול יש להבין היטב מהי בדיחות הדעת ולהתבונן בזה בקביעות במשך תקופה ארוכה, אולי בעת לימוד מוסר". לדאבון הלב, קשה לי להאמין שההצעה הזו באמת יכולה לעבוד. עצם המחשבה על תלמידי ישיבה היושבים יחדיו ומפלפלים במהותו של ההומור היא מצחיקה למדי.
אם נוותר על הגדרה, אסתפק באמירה שאנשים עם חוש הומור לא לוקחים את עצמם מאוד ברצינות. ובזה הם הפוכים מסאטיריקנים זועמים, שלוקחים את עצמם מאוד ברצינות. בהומור בריא יש משהו שאינו בהכרח אנרכיסטי, אבל מתייחס בספקנות לכל יומרה למצות את האמת השלמה בנוסחה פשוטה. אורי אורבך היה כל כך אהוב על כולנו משום שהוא הצליח לשלב עמדות ברורות עם חצי חיוך. הוא לא נמנע מעולם מלומר מה הוא חושב, לא התחנף לאיש ולא שאף לקונצנזוס, ולצד זאת ידע גם להבהיר שהוא לא תמיד צודק, ואפילו לא על כל דבר יש לו דעה. הוא מיעט לכעוס והרבה לחייך, ולכן גם כשהביע את דעתו החדה, אנשים מיעטו לכעוס עליו.
פעם שאלתי את אורי: "מה דעתך על תחבורה ציבורית בשבת?" הוא ענה: "קודם שתהיה תחבורה ציבורית בימי חול". הייתה לו גם תשובה מפורטת יותר, אבל אחרי התחלה כזו, כל מי ששמע אותו הבין שהוא לא עומד לשמוע מניפסט מנופח, אלא ניסיון לנסח עמדה סבירה לנוכח מציאות מורכבת. מי מאיתנו עוד מצליח לעשות זאת, כך שכולם יקשיבו לו באהדה? לצערי, אינני רואה אף אחד כזה בזירה הציבורית שלנו. מה לי כי אלין על אחרים; גם אני לא מצליח.
פעם שאלתי את אורי: 'מה דעתך על תחבורה ציבורית בשבת?' הוא ענה: 'קודם שתהיה תחבורה ציבורית בימי חול'
אם לדלג שוב למורי הרב עמיטל, הוא שנא דיבורים על סגולות, ורק על סגולה אחת הסכים להמליץ: "חוש הומור", כך היה אומר, "הוא סגולה ליראת שמיים". כאמור, גם הוא היה איש מצחיק, אבל לאמירה המסוימת הזו התכוון לגמרי ברצינות. העבודה הזרה השכיחה ביותר היא הערצה עצמית, וחוש הומור עוזר לאדם לקבל פרופורציות על מה הוא באמת, ולהשאיר מספיק מקום לקדוש ברוך הוא. חוש ההומור של אורי נכרך גם הוא באיזו דרך פשוטה ונעלמת בצניעותו וביראת השמיים העמוקה שלו. אינני יודע מה הסיבה ומה התוצאה, אבל אותה תכונת אופי שהביאה אותו לזלזל במורא בשר ודם, הביאה אותו גם לחוות באופן עמוק מורא שמיים.
עשר שנים עברו, ואנשים עוד זוכרים את אורי. יותר מזה: הם עדיין אוהבים אותו. זה איננו דבר שכיח. הרבה פוליטיקאים דגולים נשכחו כמה שבועות אחרי פטירתם. את אורי זוכרים, לאו דווקא כפוליטיקאי, וגם לאו דווקא כעיתונאי, אלא בעיקר כאורי. אבל אי אפשר להוסיף עוד ולדון בשבחו, כי אורבך ודאי מסתכל עליי עכשיו מלמעלה, ונוזף בחצי חיוך: "מספיק, גיחזי!"
motzash.navon@gmail.com
