תשמעו סיפור. לפני כמה ימים נסעתי עם אמא שלי ברחובות ירושלים, אני נהגתי ברכב, היא ישבה לצידי, נסענו ביחד משכונת תלפיות לבית שלה ברחוב הפלמ"ח, ובדרך, ליד צומת אורנים, אמא שלי אמרה לי, תיקח ימינה, תפנה ימינה, ואני אמרתי לה, מה פתאום אני ממשיך ישר, ואמא שלי אמרה לי, תיקח ימינה, אל תיסע ישר, יש שם עבודות בכביש, ואני לא הקשבתי לה, והתעקשתי להמשיך ישר, ובאמת היו שם עבודות בכביש. היה שם איזה טרקטור שחסם את הדרך, נתקענו שם איזה עשר דקות, כולם צפרו והתעצבנו, ואמא שלי הסתכלה עליי וחייכה, ואני חשבתי לעצמי, אמא תמיד צודקת. זה פשוט לא ייאמן.
בסוף נחלצנו משם, והמשכנו לנסוע, ואחרי כמה דקות הגענו לרחוב הגדוד העברי, ממש מתחת לבית של אמא שלי, ובסוף הרחוב ראיתי פתאום חניה פנויה ובלי להתבלבל חניתי בה! כי ברחוב הגדוד העברי לא צריך לשים פנגו חחחחח, ואמא שלי קצת התבאסה שאני חונה רחוק מהבית שלה, ואני ראיתי שהיא מתבאסת ואמרתי לה, אל תדאגי נלך ביחד. ובאמת יצאנו מהאוטו והתחלנו ללכת בירושלים היפה והקרה.
ובסוף רחוב הגדוד העברי, בחיבור בינו לבין רחוב פלמ"ח, יש עלייה חדה מאוד, ממש עלייה קיצונית, יש בירושלים מדי פעם עליות כאלה מוגזמות, וכשהגענו לשם ראיתי את אמא שלי מאיטה את הקצב, ומתנשפת, אז שאלתי אותה אם היא רוצה שאעזור לה, שאדחף אותה קצת בעלייה, ואמא שלי, בלי להתבלבל, אמרה כן! ואני חייכתי, והנחתי לה יד על הגב, והתחלתי כזה לדחוף אותה בעדינות. ככה הלכנו, אמא ובן, במשך כמה שניות. ופתאום נזכרתי. פתאום נזכרתי.
נזכרתי שכשהייתי ילד קטן, בכיתה א' או ב', גרתי עם אמא שלי ברחוב האחלמה בשכונת גילה בירושלים. הבית שלנו, שהיה בשכונת גילה ב', היה רחוק מאוד מבית הספר שלי ומבית הכנסת שלנו, שהיה בשכונת גילה ה', ובכל שבת אמא שלי ואני היינו יוצאים למסע מהשכונה שלנו עד לבית הכנסת, והדרך הייתה קשה וארוכה, והיו בה עליות כאלה איטיות ומעצבנות, יש בירושלים מדי פעם עליות כאלה, ולאמא שלי, כבר אז, כבר כשהייתי ילד קטן, היה קשה מאוד לשאת את המסע הזה. היא הייתה הולכת, ונעצרת, ומתנשפת, ושוב הולכת, ושוב נעצרת, ושוב מתנשפת, ואני הייתי משתעמם לי, רציתי כבר להגיע, לא אהבתי לחכות לה, לא אהבתי לראות אותה עומדת במקום ומסדירה נשימה, הייתי ילד קטן, וכבר אז היה לי קשה לשאת את זה שאמא שלי לא בקו הבריאות.
ואחרי כמה דקות אמא שלי הייתה מתחילה שוב ללכת. לאט לאט. ואני הייתי הולך לצידה חסר סבלנות. וכשהייתה מתחילה עלייה קטנה כזאת, הייתי שואל את אמא שלי אם היא רוצה שאני אדחף אותה בעלייה. ואמא שלי הייתה אומרת לי כן. ואני הייתי מתחיל לדחוף אותה. אני זוכר את זה כל כך. כל הגוף שלי זוכר את זה. הייתי נמוך וקטנצ'יק, ואמא שלי הייתה גדולה וגבוהה. ואני הייתי מותח את הידיים ומגיע לגב שלה, ודוחף אותה בכל הכוח, ואמא שלי הייתה הולכת לאט לאט. היא הייתה הולכת ואומרת, אוי זה טוב! זה טוב! ולפעמים הדחיפות שלי היו חזקות מדי בשבילה. לפעמים היא הייתה אומרת לי לעצור כי היא רוצה להסדיר נשימה. ואני הייתי מפסיק לדחוף. ושוב היינו נעמדים וממתינים. ושוב הייתי משתגע ומשתעמם. אני זוכר כמעט הכול.
לא אהבתי לחכות לה, לא אהבתי לראות אותה עומדת במקום ומסדירה נשימה, הייתי ילד קטן, וכבר אז היה לי קשה לשאת את זה שאמא שלי לא בקו הבריאות
ואחרי שעה ארוכה היינו מגיעים לבית הכנסת בשכונת גילה ה'. ואני הייתי נכנס עם אמא שלי לעזרת הנשים ויושב לצידה. הייתי עדיין קטן, עוד לא נשלחתי לגלות האיומה בעזרת הגברים. בגילה, אני זוכר, ישבתי ליד אמא שלי. בגילה עדיין אהבתי את בית הכנסת, בגילה לא הרגשתי לבד, ולפעמים הייתי יוצא החוצה ומשחק עם הילדים בחוץ קרוב לקיר, ואחרי התפילה היינו הולכים לאכול אצל חברים של אמא שלי, אצל משפחת פרל, או אצל משפחת אדמנית, ובמוצאי השבת הם היו מקפיצים אותנו שוב הביתה, כי אמא שלי לא רצתה ללכת שוב את כל הדרך בחזרה. הייתי ילד קטן ואני זוכר כמעט הכול.
איזה חיים. גבר מקריח בן שלושים ושבע צועד עם אמא שלו בקצה רחוב הגדוד העברי בירושלים. לאמא שלו קשה ללכת, אז הוא דוחף אותה בעלייה. הוא הרבה יותר גבוה ממנה. היד שלו גדולה ורחבה. הוא עוזר לה ללכת, והיא צועדת, מאושרת, בצעדים קלילים, היא צועדת ואומרת – אוי זה טוב! זה טוב! ופתאום הוא נזכר שפעם, מזמן, הוא היה ילד קטן. פעם, מזמן, לפני כמעט שלושים שנה, הם היו הולכים ככה, ברחובות הקרים של ירושלים, אמא וילד קטן, לבד בעולם, ביחד בעולם. פתאום הוא נזכר, וכשהוא נזכר, העיניים שלו מתמלאות בדמעות טובות. איזה חיים.
