"אנחנו פה כדי להישאר" – כך הכריז בדמעות פרופ' סודי נמיר, הרופא האגדי של גוש קטיף, כאשר הגיע לנווה דקלים עם הכוח הראשון במלחמת חרבות ברזל. הוא צילם את ביתו שהפך לגינת ירק ותיעד את המרפאה שלו בגוש קטיף שהפכה ל"אוניברסיטת טרור".
התמונות האלו החזירו אותי במנהרת הזמן כמעט שני עשורים אחורה, לאותה מרפאה בה המתנתי בדאגה לתורי, מתבוננת בשלט שתלה ד"ר סודי על דלתה: "את הרוח אי אפשר לגרש במקל".
הרוח הגדולה שליוותה את הקמת 24 היישובים בגוש קטיף, שגילמו עבור רבים "דוגמא לגאולה", עדיין מהדהדת. חווינו שם את מימוש הנבואה, כפי שתיאר רבי אבא במסכת סנהדרין: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'". חזינו בעינינו בפלא עגבניות השרי העסיסיות וירקות אורגניים לייצוא, פורחים מתוך חולות ים שוממים.
אך יחד עם הניסים והנפלאות, התמודדנו שם יום יום עם פצמר"ים , מטענים וסכנות ביטחוניות בלתי פוסקות, שנאה בינלאומית, אך הכואב מכל – התנגדות הולכת וגוברת מצד חלקים מעם ישראל. המאבק על ההתיישבות בחבל עזה, אז כהיום, לא נבע משאלה של גבולות, אלא בעיקר בשאלות עמוקות יותר: מהיכן נובעת זכותנו על הארץ ומהן חובותינו כלפיה? האם הציונות עוסקת רק במציאת מקלט בטוח ונורמלי, ככל העמים, או שמא מדובר גם בחזון יהודי שראשיתו בהבטחת הבורא לאברהם אבינו ושיאו בבית המקדש?
רבים ראו במאבק על הגוש הזדמנות היסטורית לתקן את חטא המרגלים שהעדיפו להישאר במדבר, מאשר להתמודד עם הסכנות הטמונות בארץ. המאבק "הכתום" ראה בנכונות לשלם מחירים כבדים עדות לאהבה עזה ואמונה שלמה כי נוכל להתגבר על כל מכשול, כי "טובה הארץ מאוד מאוד!'".
אך הפחד מהטרור, מאיבוד תמיכת העולם, ושיקולים פוליטיים קטנוניים, הפכו את הבתים לעיי חורבות, והקהילות שאיחדו בתוכן דתיים וחילונים, עולים וותיקים, לומדי תורה וחקלאים יצירתיים, התפזרו לכל עבר.
חלפו מעל 19 שנה מאז הגירוש המטלטל ואנחנו עומדים מול אותן שאלות יסוד נוקבות וכנות: מהי מהותה של הציונות? האם טעינו בדרך או ביישום החזון? והאם נזכה ללמוד מהשבר, לצמוח מתוך ההריסות, ולבנות עתיד טוב יותר?
באותו יום קיץ לוהט בו גירשו אותנו, התנפץ לי הלב ומאז אני אוחזת בשברים. אולם דווקא מתוך השבר התבררה תובנה עתיקה: "אין שלם מלב שבור". הכאב והאובדן, המרעידים את הנפש ומטלטלים את חומות השגרה, מעניקים ללב הזדמנות נדירה למצוא חיבור עמוק ומשמעותי יותר לגרעין האמת הפנימית.
אפילו הנסיגה הכואבת שלרגע לא רצינו בה יכולה להפוך לנקודת זינוק מחודשת. הירידות התלולות, הכרחיות לפני העלייה לפסגה. סוד הגאולה טמון בנכונות להבחין כי "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"- לא ניתן לכבוש את היעד הבא מבלי להרפות מהמקום בו אנו נמצאים כעת.
יום גוש קטיף מהווה הזדמנות חינוכית יוצאת דופן להפוך משבר עמוק ללידה מחודשת. הזדמנות לחיבור והעמקת השורשים, היכרות מעמיקה והטמעת ערכי הציונות והיהדות – לא כסיסמאות ריקות, אלא ככוח חי ופועם בתוכנו. להחיות את סיפור ההתיישבות הייחודית בגוש קטיף ולהפוך את הזיכרון לחוויה חיה ומוחשית. להזמין את העבר אל הכיתה – באמצעות סרטים דוקומנטריים, מפגשים עם מפונים וחפצים אותנטיים – כדי שהתלמידים ירגישו חלק מהסיפור הגדול.
היום הזה הוא גם הזדמנות לבירור מעמיק. העמדת הערכים הללו תחת זכוכית מגדלת ביקורתית, בדיון ובירור מעמיק – אל מול שאלות קשות ודילמות מורכבות. להציף שאלות נוקבות על תפקידה של הציונות הדתית בתהליכים ציוניים, על יחסינו עם המדינה ועם מנהיגיה בכלל, ובזמני משבר בפרט. לארגן דיבייטים ופאנלים בכיתות בנושאים אקטואליים, דרך הפריזמה של גוש קטיף. להזמין אנשי ציבור, רבנים, ואנשי רוח – ליצור מפגש בין דעות שונות, לעודד חשיבה ביקורתית.
במיוחד בימים אלה, יש לנו מה ללמוד מהימים ההם על חוסן. להצמיח אמונה איתנה ותקווה בלתי מתפשרת – ככוח עמידה מול אתגרי החיים. להביא לכיתות סיפורים מעוררי השראה של מפוני גוש קטיף שבנו את חייהם מחדש: יישובים שבחרו להקים מחדש את ביתם באזורי גבול, יזמים שהקימו עסקים מצליחים, משפחות שהתגברו על הקשיים. להראות שהצמיחה היא לא רק סיסמה – היא מציאות אפשרית.
ומעל הכל, יום גוש קטיף מאפשר הצצה לעשיה מעוררת השראה. לחבר לתודעת שליחות ומחויבות לפעול ולתרום משמעותית לחברה ולמדינה. להפוך את הלימוד לחוויה בלתי אמצעית באמצעות טיולים לאתרי התיישבות חלוצית, יזמות קהילתית ומורשת לאומית. לעודד את התלמידים ליזום פרויקטים למען הקהילה והארץ ולהמחיש להם שהם יכולים להשפיע, לשנות ולתרום – כבר עכשיו.
יום גוש קטיף איננו דף בהיסטוריה, אלא מגדלור לעתיד בו נהיה בשלים וראויים להגשימו. כ"ב שבט, יום הולדת היישוב הראשון בגוש – נצר חזני, הוא הזדמנות לחגוג את מורשת גוש קטיף שמהותה אמונה איתנה ועשייה מסורה. זהו סוד הנצח בעזרתו נוכל גם היום, לשוב ולהפוך חולות שוממים לגן פורח.
הכותבת היא חברה בצוות כתיבה בארגון יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה
