הירוק שמעבר לקו: יער יתיר והחוק שמונע צדק

אם יש מועצה שמזוהה עם יער יתיר, היער הנטוע הגדול במדינה, הרי שזוהי המועצה האזורית הר־חברון. הזהות הזאת נובעת לא רק מהסיבה הגיאוגרפית – היער נושק לכמה מהיישובים המשתייכים למועצה – אלא גם מכיוון שבמשך שנים הר־חברון היא המועצה היחידה שהשקיעה ביער הזה, נטעה בו עצים, סללה כבישים, הקימה בו מאגר ואמפיתיאטרון, וקיימה בו לא מעט אירועי תרבות. למעשה, אף שהיער הוגדר עד היום כשטח "גלילי", כלומר כזה שאינו משתייך לשטחה של אף מועצה, היער הוא נכס תיירותי משמעותי של מועצת הר־חברון, לצד סוסיא הקדומה.

ובכל זאת, אם שר הפנים יקבל את המלצות ועדת גבולות שהוגשו לאחרונה, יער יתיר והיישוב לִבְנָה (שָׁנִי) יעברו בקרוב לשטח המועצה האזורית תמר, המרוחקת עשרות קילומטרים משם. המועצה הקטנה, שמתגוררים בשטחה כ־1,400 תושבים בלבד, כבר נהנית היום מאוצרות ים המלח, מהנכסים התיירותיים הגדולים במדינה. אם מסקנות הוועדה יתקבלו, היא תוכל להתעשר במקביל גם מהמקום הנמוך בעולם וגם מהיער הגדול בישראל.

הוועדה המדוברת התכנסה לדון על כל השטח הגלילי שמשתרע בין מיתר לערד. על השולחן הונחו היישוב הקיים כרמית, היישובים המתוכננים חירן ובית־יתיר (יישוב חדש, להבדיל מהיישוב יתיר ששמו הרשמי הוא מצדות־יהודה), ועוד ארבעה יישובים שאמורים לקום בעתיד ממערב לכביש 80, בין באר־שבע לערד. לאחר שההצעה להקים מועצה אזורית חדשה בשם מבואות ערד נפסלה מטעמים כלכליים, המועצות הפוטנציאליות לקבל את השטח ואת היישובים היו בני־שמעון, מיתר, הר־חברון ותמר. הוועדה המליצה להשאיר את היישוב כרמית במועצה המקומית מיתר, ולהעביר את שאר היישובים המתוכננים, כולל יער יתיר, למועצה האזורית תמר. נוסף על כך, אם יתקבלו המלצות הוועדה, גם היישוב ליבנה, שמשתייך כבר למעלה משלושים שנה למועצת הר־חברון, יועבר למועצה האזורית תמר.

הסיבה לכך שהר־חברון אינה יכולה לקבל לשטחה את יער יתיר ואת יישובי מבואות ערד, ושאולי יילקח ממנה גם היישוב ליבנה, היא הקו הירוק. היועצים המשפטיים אינם מאפשרים לאף מועצה מעבר לקו הירוק להחזיק בשטחה יישובים או שטחים בתוך הקו הירוק, גם כשמדובר ביישובים ששוכנים על הקו עצמו, כמו היישוב ליבנה.

המניעה המשפטית הזו יוצרת מציאות אבסורדית. לא הגיוני שמועצה שיושבת בנווה־זוהר, ליד ים המלח, תהיה אחראית על יישובים ועל יער שבשיפולי הר־חברון. לא הגיוני שמועצה עשירה בנכסים תיירותיים, עם הכנסות עצמאיות של עשרות מיליונים, תקבל לידיה גם את כבשת הרש התיירותית של מועצת הר־חברון, שההכנסות העצמיות שלה עומדות על 18% בלבד מתקציב המועצה, לעומת ממוצע ארצי של 64%. יוחאי דמרי, ראש מועצת הר־חברון, כבר קיבל הרשאה ייעודית מרשות מקרקעי ישראל להקים מלון ביער יתיר. אם יתקבלו המלצות ועדת הגבולות, הוא ייאלץ לגנוז את תכניותיו. דמרי מתכוון להיאבק נגד המלצות ועדת הגבולות, שההחלטה על אימוצן מוקפאת כרגע עד לאחר הבחירות המקומיות.

דב ליטבינוף, ראש מועצת תמר, מרוצה מהמלצות הוועדה, למעט ההמלצה להעביר לתחום שיפוטו את היישוב חירן, שלטענתו אינו מתאים למועצה אזורית מכיוון שהוא מיועד להכיל אלפי תושבים. ליטבינוף מזכיר שכבר היום אחד מששת היישובים במועצה שלו הוא הר־עמשא, הממוקם בקצה המזרחי של רכס יתיר, ומצהיר שבכוונתו להקים מרכז לוגיסטי במבואות ערד שידאג ליישובים החדשים.
הכתובת למניעת העיוות הזה היא המערכת החוקתית. לפני שמדברים על סיפוח חוקי של חלקים מיו"ש, כדאי להתחיל משינוי החוק המונע ממועצות כמו הר־חברון לקבל אחריות על חבלי ארץ שהגיאוגרפיה משייכת להם באופן טבעי.

קרוב רחוק

בצל הפתיחה המתוקשרת של קו הרכבת בין ירושלים לתל־אביב, נפתחה לפני כשבועיים תחנת רכבת נוספת: קריית מלאכי־יואב. התחנה ממוקמת על קו המסילה שבין באר־שבע לרמלה־לוד, ומאפשרת לתושבי האזור להגיע לתל־אביב בנסיעת רכבת של קצת יותר מחצי שעה. התחנה החדשה היא עוד צעד חשוב לחיבור הפריפריה הדרומית למרכז הארץ, אלא שהשם שלה מטעה. תיירים או תושבים שאינם מתגוררים באזור עלולים לחשוב בטעות שנסיעה ברכבת לתחנת קריית־מלאכי, אכן תביא אותם לקריית־מלאכי. במציאות, כשהם ירדו בתחנה הם יגלו שהם נמצאים בין כפר־הרי"ף לכפר־מנחם, בלב השטחים החקלאיים של המועצה האזורית יואב, רחוקים כ־14 קילומטרים מהעיר קריית־מלאכי.

ההחלטה לכלול בשם התחנה את קריית־מלאכי נעשתה בעיקר משיקולים של יחסי ציבור. כל עיר תשמח להתהדר בתחנה הנושאת את שמה, גם אם בפועל התחנה לא נמצאת בשטחה. במקרה של קריית־מלאכי הייתה כנראה משמעות גם להיסטוריה של התחנה. בעבר תכננו במשרד התחבורה להעביר את תוואי הרכבת בסמוך לאזור התעשייה תימורים, הממוקם קילומטר אחד בלבד מקריית מלאכי. באופן טבעי, התכנון היה להעניק לתחנה את השם "קריית־מלאכי דרום". אלא שהעלות הגבוהה של התוכנית הביאה לביטולה, ולהחלטה חדשה למקם את התחנה האזורית על המסילה הקיימת של הקו המהיר בין תל־אביב לבאר־שבע. למרות השינוי בתוכניות, בקריית־מלאכי התעקשו להישאר על מפת הרכבת. כך נוצרה המציאות שהתחנה נמצאת אמנם בכפר־מנחם, אבל השלטים והכרוז ברכבת מכריזים את שמה של קריית־מלאכי.

בשורה התחתונה, התחנה החדשה משדרגת את חייו של תושב קריית־מלאכי שצריך להגיע לתל־אביב בתחבורה ציבורית, וזה העיקר. הוא אמנם נדרש לנסוע כרבע שעה באוטובוס כדי להגיע לתחנה, ולקוות לתיאום מוצלח בין האוטובוס לרכבת, אבל האלטרנטיבה הישנה של נסיעה באוטובוס לתל־אביב דרשה ממנו למעלה משעה, וכעת הוא יכול להגיע לתל־אביב בקצת פחות משעה.

ועדיין, התושב שיותר מעניין הוא לא זה שבכל מקרה ייסע בתחבורה ציבורית, אלא זה שנוסע ברכב. נסיעה ברכב פרטי מקריית־מלאכי לתל־אביב שלא בשעות העומס אורכת כשלושת־רבעי שעה. בשעות העומס היא עלולה להגיע גם לשעה ורבע ויותר. השאלה היא אם האלטרנטיבה החדשה של נסיעה באוטובוס בין־עירוני וברכבת תהיה אטרקטיבית דיה כדי לגרום לתושבי קריית־מלאכי להשאיר את הרכב בבית.