כל בעל לב נותר ללא מילים אל מול מראות חזרת גופות החטופים אתמול ושובם של החטופים החיים בשבועות האחרונים. אלא שלברברים של חמאס, טרגדיה אנושית היא אסטרטגיה. מבחינתם ומבחינת המשטר האסלאמי הרצחני באיראן, כל הורה, ילד, אח, אישה וחבר הם מגן אנושי או קורבן על מזבח רצח העם היהודי והשמדת העם שהם מבקשים לבנות מציאות חלופית על חורבותיה.
המוסדות, הסוכנויות, הארגונים והעקרונות שנוצרו ומומנו בידי הקהילה הבינלאומית – שב"מקלטיהם האזרחיים" הוחזקו החטופים וחומשו טרוריסטים – ממוטטים את יסודות הדמוקרטיות. תעשיית "זכויות האדם" שהייתה אמונה על הגנתם נכבשה כדי להצדיק שרפת אנשים חיים, רצח, אונס וחטיפה, ולהגדירן "התנגדות חמושה".
שחרור החטופים אינו תוצאה של משא ומתן סביב עסקה, אלא תוצאה של סחיטה רב־מערכתית. היא נובעת מעשרות שנים של ניסיון לרצות את האויב ו־16 חודשים של הקבלה מוסרית כוזבת בין קורבן לשוחט – הן מצד מדינות מערביות ומוסדות בינלאומיים, הן מצד המון תומך טרור באוניברסיטאות העילית ובתקשורת. הסחיטה תתעצם בכל יום שעובר ועם כל שלב בעסקה, תוך העצמת המפלצת שממשיכה לקבוע משוואות והתנהלות.
יותר מעשור אנו מזהירים שריצוי מחבלים מאפשר להם לקבוע מציאות ולייצר משוואות, תוך קבלת סיוע "הומניטרי" מכוח חוק ומוסר שהם רומסים. התפיסה השגויה שאם יהיה לרצחני האויב מה להפסיד הם "ישחקו יפה", רק הגבירה אצלם את התיאבון.
במשך עשור נאבקנו נגד הזנת חמאס והעצמתו דרך שתיקה והקבלה מוסרית כוזבת בין מחבלים לחיילי צה"ל ואזרחי ישראל. והנה, שוב אנחנו בעיצומו של פיאסקו סחיטה, ואף מתמודדים עם נחשול אנטישמיות ברחבי העולם, שממשיך להתעצם באוסטרליה, קנדה, ובארה"ב גם אחרי "הפסקת האש".
גל האנטישמיות צריך להפעיל פעמוני אזעקה אצל כל מוקיר אנושות וחירות. שנאה קטלנית עתיקה מפתחת זנים חדשים של אנטישמיות דרך חיבור לרעיון המנחה של התקופה – הדת החילונית של זכויות האדם, שנוצלה למתקפה הנוראית ביותר על היהודים מאז השואה. היא צריכה להיתקל בהתנגדות ברורה. במקום זאת, חוסר הרצון או היכולת לגנות באופן חד־משמעי את הברבריות הרגרסיבית בשם "הקִדמה" מלמד שיש לגיטימציה למלחמה רב־זירתית, גם כשמטרתה הגלויה לרצוח את היהודים ולהשמיד את ישראל.
הזן המודרני של אנטי־ציונות – המכחיש את זכותה של ישראל להתקיים – נחשף במלוא קטלניותו לא רק בפשעי המלחמה, אלא גם בתגובות אליהם. ההכחשה החלה ביום הטבח, בזמן שהברברים תיעדו ברשתות את הזוועות בשידור חי. היא התבטאה למשל בהצדקת "אונס כהתנגדות חמושה" בידי חוקרות פמיניסטיות מובילות, פוליטיקאים ופקידי או"ם בכירים, ובהתקפת יהודים, ציונים ותומכי ישראל אפילו בבתי תפילה, במרכזי טיפול בילדים, בעסקים וברחובות ברחבי המערב.
האנטישמיות מחייבת את ישראל לעשות את מה שאלפרד דרייפוס לא היה יכול לעשות: לקום מספסל הנאשמים ולעבור לדוכן המאשים. ההכרה בכך שמה שהוביל לשחרור איננו עסקה אלא סחיטה צריכה להוביל לדרישה לשחרור החטופים כולם, ללא תנאי.
ארה"ב, המוסדות הבינלאומיים ולוחמי זכויות האדם היו צריכים להשמיע את הקריאה הזאת לפני יותר מעשור, ושוב ב־8 באוקטובר. השבת מי שעוד מוחזקים בעזה הוא הצעד הראשון שיאפשר לזכור ולהזכיר את העקרונות המייסדים המשותפים לנו. כך נוכל לממש את המחויבות שלנו ל"לעולם לא עוד" – שמחייבת לזכור את העבר כדי לזהות את איומי ההווה, במטרה למנוע הישנות זוועות בעתיד.
ח"כ לשעבר מיכל קוטלר־וונש היא השליחה המיוחדת של ישראל למאבק באנטישמיות
