“מאיזה שחקן אתה רוצה לקבל את הגול? מהקשר השמאלי או מהבלם?" שאל אותי אורי בפעם הראשונה שהזמין אותי למשחק כדורגל שולחני. “מהקשר השמאלי", התגריתי בו בחיוך. מי בכלל חשב שאפשר לכוון ככה את שחקני הפלסטיק על לוח המשחק? אורי התנהל באיטיות לעבר הידית וסובב אותה. הוא אהב משחקים ואהב לשחק, וכמו כל דבר בחיים, לקח גם אותם ברצינות. אפילו משחק כדורגל שולחן הפך אצלו לרגע של מחשבה, של אסטרטגיה, של קריצה אינטלקטואלית. וזה היה הסוד שלו: גם וגם. גם ההומוריסט והסאטיריקן הכי חריף ושנון, וגם האיש שבנה מוסדות, שהזיז דברים, שהוביל תהליכים ושינה מציאות.
מצד אחד, אורבך היה המגזרי האולטימטיבי. הוא לא סתם הגיע מהמגזר הדתי־לאומי – הוא הגדיר אותו מחדש. הנער שכתב שירים לפזמונסניף, האיש מאחורי עיתון הילדים “אותיות", כותב הספרים “אסור להפוך תנין בשבת", “מוקצה" וסדרת “ילדים כמונו". האדם שהנחיל לנו את המאמר “הטובים לתקשורת" ושהקים את קבוצת העיתונאים הדתיים “שובי נפשי״, עוד כשהיו שם בודדים בחזית העשייה התקשורתית.
אבל מצד שני – אולי יותר מכל אחד אחר – אורי היה הכי כלל־ישראלי שיש. השתלב בכל פינה בברנז'ה התקשורתית, דיבר בגובה העיניים עם כולם, צחק על הכול אבל גם דאג לכולם. הוא היה מגזרי אבל סירב להישאר בגבולות המגזר. ואם הייתה שם תקרת זכוכית – הוא תמיד הצליח לנפץ אותה בחיוך מתחת לשפם, עוד סימן היכר מפורסם.
קל היה להתבלבל ולחשוב שאורי הוא קודם כול איש של הומור. הסאטירה שלו הייתה חדה, שנונה, נוגעת. הוא ידע לזהות את האבסורד, למתוח ביקורת מתוך אהבה, והכי חשוב – לגרום לנו לצחוק. אבל מתחת לשכבה הזאת היה אדם של עשייה. איש ביצוע.
הוא לא הסתפק בלצחוק על דברים – הוא שינה אותם. הוא נכנס לפוליטיקה כי הבין שלפעמים, כדי להשפיע, צריך להיות שם בפנים. וכשהוא כבר היה שם, הוא לא רק היה “הנחמד ההוא מהבית היהודי" – הוא יזם, פעל, הזיז הרים.
אורי חשב בתבניות של משחקים. כשהגה רעיונות, הם תמיד נשמעו קצת כמו משהו שהומצא בחדר מלא קופסאות משחק ישנות, לא הרחק מהרכבת החשמלית שלו. וזה עבד. לא בכדי, כשהגה את מיזם “שלישי בשלייקס" כשר לאזרחים ותיקים, הוא לא רק חשב על התוכן – אלא גם על המשחק התקשורתי שמסביב, על איך למשוך אנשים, כיצד לגרום להם לחייך. הסיסמה שבחר למיזם, “תופסים אותך נהנה", לא הייתה מקרית. הוא רצה שאנשים יֵצאו מהבדידות ויעשו חיים. וזה בדיוק היה אורי: דמות שידעה לקחת את הדברים הכי כבדים ולהפוך אותם לקלילים. ובאותה נשימה, לעסוק בדברים הכי קלילים ולהתייחס אליהם ברצינות תהומית.
עשר שנים בלי אורי, והחוסר שלו מורגש יותר מאי פעם. מאוד. חסר לנו האדם שהוכיח שאפשר להיות גם איש של הומור וגם איש של מעש. גם סאטיריקן וגם פוליטיקאי. גם אחד שמבין את המגזר וגם אחד שמחובר לכלל ישראל.
אבל אם יש משהו חשוב שאורי השאיר לנו, זו ההבנה שלא חייבים לבחור. אפשר להיות גם וגם. אפשר לשחק – ברצינות. הוא היה איש של חיבורים. חיבורים ספרותיים, חיבורים בין־מגזריים, חיבורים בין־אישיים, ואחרי ששאל אותי מאיזה צד הוא יבקיע שער – הוא סובב את הידית, שהזיזה את השחקן שבעט בכדור – בדיוק, היישר אל בין החיבורים.
