מותם של שירי ביבס ושני ילדיה הקטנים, כפיר ואריאל, נצרב לנצח בתודעה הישראלית. הם הפכו לסמל משום שהם מייצגים את חוסר האנושיות שבמעשי חמאס, את התמימות שנרצחה ואת הבטחות ההגנה שנכשלו.
אבל הם לא לבד. 1163 אנשים נרצחו באותו יום, 3,300 נפצעו, אלפים רבים איבדו את עולמם, והזיכרון מתחיל לדעוך. החברה מתעייפת, מחפשת מפלט מהכאב. כי כמה אפשר לשאת את המשקל הבלתי נתפס הזה?
מעל שנה ושליש עברו מאז 7 באוקטובר. כמעט שנה וחמישה חודשים מאז שהשמש זרחה על בוקר של אימה, דם ואש – בוקר שמדינה שלמה התעוררה בו למציאות שלא ניתן להגדיר במילים. הזמן חולף, אבל הצדק רחוק מתמיד. לא החלה חקירה, אין לקחים, אין תשובות. אף אחד לא הודח, אף אחד לא שילם מחיר. ואנחנו ממשיכים לחיות עם הרבה תיאוריות וללא תשובות.
אנחנו מבקשים להבין. מבקשים לדעת מה קרה באותו בוקר ארור. איך קרה שהמדינה, שהצבא, שמערכת הביטחון – כולם כשלו? מי נתן את ההוראות? מי נמנע מלקבל החלטות? מי אחראי לכך שהאויב הכין עצמו במשך שנים, חפר מנהרות, צבר נשק, ובסוף – יצא לרחובות עם רשימות שמות ומפות, בידיעה ברורה לאן הוא הולך ואת מי הוא מבקש לרצוח ולחטוף?
אנחנו נאחזים בסיפורים. הסיפורים הם הדרך שלנו לעבד את האסון, למצוא נקודות אחיזה בתוך הבלתי נתפס. כך קרה גם עם משפחת ביבס.
הטיית הקורבן המזוהה היא תופעה פסיכולוגית עמוקה שמעצבת את הדרך שבה אנו חווים טרגדיות. כאשר מוצגים בפנינו מספרים גדולים של הרוגים או נפגעים, המוח האנושי מתקשה להכיל את עוצמת האסון, והרגש שלנו מתקהה. אנו זקוקים לפנים, לשמות ולסיפורים אישיים כדי להתחבר לכאב. זו הסיבה שהעולם כולו הכיר את הילד הסורי אלן כורדי שטבע בחופי טורקיה, למרות שעשרות אלפי ילדים נספו במלחמת האזרחים בסוריה. זו גם הסיבה שאנה פרנק הפכה לסמל השואה, למרות שמיליוני ילדים יהודים נרצחו במהלכה. סיפורים אישיים מאפשרים לנו לחוש אמפתיה ולהבין את גודל הזוועה דרך עיניים אנושיות.
במקרה של משפחת ביבס, ההזדהות הייתה כמעט מיידית. תמונותיהם הפכו לוויראליות, שערם הג’ינג’י של הילדים בלט בתמונות, והם נראו כמו ילדים של כולנו. חמאס הבין זאת, ניצל את הסיפור שלהם לצרכים תעמולתיים והפיץ סרטונים של שירי עם ילדיה, מה שהגביר עוד יותר את הזעזוע בישראל ובעולם. הרצח האכזרי שלהם והאכזריות שבחטיפתם הביאו לכך שהם הפכו לדמויות שמרכזות את האבל הלאומי.
אבל לצד ההכרה בהטיה הזו, יש להבין את הסכנות שבה. כאשר אנו מתמקדים בסיפורים בודדים, אנו עלולים לשכוח את ההיקף הרחב של הזוועה. מאות נשים, ילדים, חיילים ואזרחים נטבחו באותו יום, כל אחד מהם עם סיפור אישי קורע לב. חלקם לא זכו לאותו זרקור, לא הפכו לפנים המייצגות את האסון. הזיכרון הקולקטיבי, שמתקבע סביב דמויות מסוימות, עלול לטשטש את גודל המחדל ואת הצורך בהפקת לקחים רחבה יותר. עלינו לעשות הכל כדי לזכור את כולם, לא רק את מי שסיפורם הפך לסמל.
ואם לא נחקור, איך נדע למנוע את הטבח הבא? כבר עכשיו חמאס שב לבנות עמדות בגבול, להניח מטענים, לאיים. האזרחים מתריעים, המודיעין קיים, אבל השאלה היא – האם מישהו מקשיב? או שנמשיך שוב במסלול שבו אנחנו ממתינים עד שיהיה מאוחר מדי?
הצורך בקתרזיס קיים, הרצון להרגיש ששמענו, שלמדנו, שהבנו – אבל בלי עשיית צדק, אין פיוס, אין ריפוי ואין למידה אמיתית. עלינו להרכיב את התמונה המלאה. מי היה אחראי? איך אפשר למנוע שוב את קריסת המערכות? התשובות לא יכולות לחכות. משפחות הנרצחים לא יכולות לחכות.
7 באוקטובר לא היה אסון מקרי. הוא היה צפוי, והוא היה ניתן למניעה. הגיע הזמן להפנות את הזרקור לכל מי שכשל. הגיע הזמן שישראל תתמודד עם האמת במלואה. לא בשביל הנרצחים בלבד, אלא בשביל החיים.
ליאור יאדו היא יועצת אסטרטגית-התנהגותית, מומחית לכלכלה התנהגותית, ניהול משברים וקמפיינים ציבוריים
