במוצאי השבת האחרונה שודר בערוץ 'כאן' הפרק האחרון של הסדרה הדוקומנטרית המושקעת והמדוברת 'מלחמת וייטנאם'.
בארה"ב היא שודרה כבר לפני שנה, אבל גם בשורת מלחמת ויטנאם המקורית הגיעה הנה באיחור מה, אם כי בעוצמה רבה. מדינת ישראל של שנות השבעים ואילך עוצבה במידה רבה על ידי המערכה הנוראה ההיא במזרח הרחוק, שלכאורה לא נגעה לנו כלל. כמו האמריקנים, גם אנחנו טרם השתחררנו ממנה כליל. רבים מאיתנו עדיין מחקים בבלי דעת את עקרונות תנועת המחאה שהצמיחה, ומאמצים את המסקנות המוסריות לכאורה שהתבקשו ממנה.
ככל שידיעתי מגעת וזיכרוני נאמן לי, יוצרי הסדרה היו נאמנים למקור. הם בוודאי היו מדויקים פי כמה מרוב יוצרי הסרטים הדוקומנטריים על מלחמות ישראל. המלחמה שגבתה את חייהם של 58 אלף חיילים אמריקנים וכארבעה מיליוני אזרחים אסייתים אכן הייתה חזיון אימים, כפי שהיא מצטיירת בסדרה. איש לא זייף את מסדר הגופות האינסופי בין סייגון להאנוי, או את ארשת הדיכאון של החיילים האמריקנים שנאלצו לשרת בגיהנום ההוא. אלא שכל מלחמה היא מסדר גופות מתמשך ודיכאוני, כמעט בלי שום קשר לשאלה אם היא מלחמה צודקת או לא. מתנגדי מלחמת וייטנאם בארה"ב גילו אפס עניין בשאלת המפתח הזו. הם יצאו נגדה כאילו היא נשפטת אך ורק לפי מחירה. מצידם הקומוניסטים יכלו להשתלט על כל אסיה, ובלבד ששום חייל אמריקני לא ימות באיזשהו קרב.
סיסמאות המאבק שלהם היו פציפיסטיות קנאיות, וחתרו תחת עצם הרעיון של מאבק ברוע. בדרך כלל הם לא התווכחו עם ההיגיון שמאחורי המעורבות האמריקנית בסכסוך האלים במזרח הרחוק, ובעיקר טענו שכל מלחמה היא דבר רע, נקודה.
מי שמכיר קצת את ההיסטוריה האמריקנית ואת יצר הבדלנות של הנפש האמריקנית יודע שכבר במלחמת העולם השנייה בעבעו בה זרמים דומים. בגללם ארה"ב יצאה למלחמה בנאצים רק כשכלו כל הקיצין. לא היה חסר הרבה שהיא תאפשר להיטלר לנצח, כפי שאפשרה לקומוניסטים לנצח כשלושים שנה אחר־כך בוייטנאם. השקרים של הנשיא ג'ונסון והשחיתות של הנשיא ניקסון סייעו למתנגדי המלחמה לשטוף את דעתה של האומה עם הלהג האינפנטילי Make love, not war.
בשלהי 1973 נחתם הסכם שלום חגיגי שזיכה את הנרי קיסנג'ר ואת עמיתו הצפון וייטנאמי בפרס נובל לשלום. כעבור שנה בלבד הפרו הצפון וייטנאמים את ההסכם, וב־1975 כבשו בסערה את דרום וייטנאם אחרי שנעזבה לנפשה בידי האמריקנים, והשליטו בה שלטון רודנות קומוניסטי. זו הייתה תבוסה צורבת מאוד לעולם החופשי. בכל זאת, בישראל התקנאו.
תנועות השלום שלנו נוסדו בהשראת תנועות השלום האמריקניות נגד מלחמת וייטנאם. גם התיאטרון הישראלי, הקולנוע המקומי והרטוריקה הפוליטית של מחנה 'שתי המדינות' היו ועודם ענף ייבוא מאמריקה דאז, אמריקה האנוכית והאנרכיסטית. תל־אביב תרגמה מאנגלית את קלישאות "החזירו את הבנים הביתה", שברבות השנים המיטו עלינו את תהליך אוסלו, הבריחה מלבנון, תוכנית ההתנתקות ותופעות 'שוברים שתיקה'. רק את רגעי נפילת סייגון היא לא תרגמה.
כשצפיתי בהם בפרק האחרון השתכנעתי שזו הייתה גם סדרה עלינו. 
המאמר המלא של חגי סגל מתפרסם במוסף יומן של מקור ראשון
