רוחו, השראתו ומעשיו הרבים של אורי אורבך הרוו את צימאונם של רבים – ובתחומים רבים, שונים ואף סותרים. כבר בתחילת דרכו בתקשורת, אורי ייצג – אפשר לומר בישר – תקופה חדשה, יש שיאמרו מהפכנית – בקרב צעירי הציונות הדתית: תקופת קץ ההתנצלות. אף שהופעת גוש אמונים נטעה גאווה בלב רבים, השפה עדיין הייתה שפת "גם אנחנו". 'אתם הקמתם קיבוצים, אנחנו מקימים התנחלויות'. אורי לא אהב שפה זו. המובילים אותה לא דיברו את השפה הברורה, ההחלטית – אפילו המוכיחה – שהוא סבר שיש לנקוט בפולמוסים שהתפתחו עם השוללים את הדרך האקטיביסטית, המהפכנית, שבה החלה לצעוד הציונות הדתית. את ראשית צעדיו העיתונאיים צעד אורי בכתב העת "נקודה". שבו הוא קיבל את הביטחון ביכולתו הרב־תחומית ובו רכש את המוניטין שפתח בפניו את שערי התקשורת ההמונית. וכך נולד השידוך: יום אחד, סמוך לייסוד "נקודה", אחזתי בידי גיליון "זרעים". בעמודו האחרון היה מדור סאטירי שעליו חתום אחד, אורי אורבך.
ביקשתי לברר על אודותיו ומצאתי שהוא בוגר ישיבת ההסדר בקריית־שמונה ומורה בבית ספר יסודי במקום. נוצר קשר והזמנתי אותו להגיע לעפרה, שם שכנה המערכת (וגם משרדי מועצת יש"ע. כמו בתנועות הקיבוציות, השאיפה הייתה שגם מוסדות ההתיישבות והתרבות יהיו בהתיישבות). אורי הגיע, התרשם – והתרשמנו ממנו. המעבר מהוראה לכתיבה אינטנסיבית היה ללא קושי. היו אחדים שלא ראו בעין יפה את המעבר. לדעתם, הטובים אינם אמורים לעסוק בעיתונות. בניגוד למיוחס לו, "נקודה" לא נועד להיות אך ורק ביטאון תנועת ההתנחלות. כמי שכאב את רמתה הנמוכה – הפרובינציאלית – של העיתונות הציונית־דתית של אותם ימים, שאפתי שהמוצר העיתונאי החדש יהיה לכתב עת אינטלקטואלי שיבטא את החשיבה של מחנה רבגוני; מחנה שנמצא בתהליך של מעבר משותף זוטר של המעשה הציוני לגורם שווה ערך ולימים אף מוביל. ובכל התחומים. "נקודה" נועד (גם) לטעת תחושה זו בקרב המחנה הנרחב וגם להכשיר את האנשים שיובילו אותו. כבר מיומו הראשון בעבודה, אורי לא היה שלם עם המשימה – אפשר לומר השליחות – של מקום עבודתו. והוא הביע זאת בסגנון כתיבתו הלא מכופתר, וגם בישיבות המערכת. גם ביישוב שאליו התקבל, עפרה, התבלט כאדם מקורי, מלא שנינות. לסובבים אותו שידר שאין חובה שיישאו את עול העולם על כתפיהם, ויש מקום, צריך להיות מקום, גם לחיוך, לשמחה, לחגיגה ולא רק לאידיאולוגיה מחייבת שאינה מותירה מקום לחיים "האמיתיים".
המוניטין שאורי רכש ב"נקודה" פתח בפניו את שערי התקשורת הכללית. יחד עם המעבר לגל"צ, הוא החל ביזמות עיתונאית־ספרותית רבת היקף שהנחילה לו מעריצים בקרב כל המחנות. היום מתהלכים בינינו יוצרים רבים – בתחומי תרבות מגוונים – המשפיעים לא מעט על כלל התרבות הישראלית. איני יודע מי מהם (שכותבים עליהם גם במוסף זה) זוכה להיות מוגדר כ"גיבור תרבות". החל משנות ה־80, אורי היה, ללא ספק "גיבור" שכזה. אנשים היו משנים את תוכניותיהם כדי להאזין לו בתוכנית "המילה האחרונה", שם פיזר את הניצוצות שצוטטו לאחר מכן במפגשים חברתיים ובסעודות ליל שבת. אורי, כאמור, שאף לגדולות, וכך ניתב דרכו גם לפוליטיקה. גם שם, כתמיד – ובכל מקום – היה אהוב.
עם זאת, דומני ששגה שפנה לדרך זו. בשל חוקי משחק נוקשים, ולא תמיד מפוארים, של הפוליטיקה, עדינותו לא אפשרה לו להגשים את חלומותיו בתחום זה. התפקידים המיניסטריאליים שהצליח להגיע אליהם בוצעו אומנם ביצירתיות, אולם הזמן שהקדיש להם פגע בתחום שהוא באמת נועד אליו, שלט בו – אפילו נולד אליו – היצירה העיתונאית, הסאטירית והספרותית. בימי חייו הקצרים אורי הגיע לפסגות רבות, השפיע על אנשים רבים והטביע חותם אישי וארצי. מורשתו חיה, נצרכת וניכרת. ניתן רק לשער אילו פסגות נוספות היה כובש לו זכה להמשיך לחיות וליצור בתוכנו.
הכותב הוא יו״ר–מייסד מועצת יש״ע ו״נקודה״, כותב טור שבועי ב״הארץ״
