22 באפריל 2060. קבוצת הוואטסאפ נפתחה בדיוק חודשיים קודם לכן תחת הכותרת "יומולדת 70 לאמא שירי", ואז אימוג'ים של שני לבבות כתומים. ככה פשוט, ככה ישיר. "טוב ביבסים, שימו לב, עוד חודשיים שירי חוגגת שבעים, נכון שלא רואים עליה את השנים אבל צריך להתחיל להתכונן", כתב הנכד הבכור שפתח את הקבוצה. אביו אריאל, גבר ג'ינג'י חסון בן 41, ענה ראשון: "יאללה האמת שמזמן לא נפגשנו, מתי מה כמה, דברו אליי". כפיר, אחיו הצעיר ממנו בשלוש שנים, היה בישיבה ארוכה באותו היום, ואשתו הגיבה במקומו אחרי כחצי שעה: "רעיון מעולה! כמו שאני מכירה כבר כמה שנים את המשפחה הזו, נראה לי ששירי הכי תאהב פיקניק בחורשה ליד הקיבוץ. היא לא אוהבת לנסוע רחוק ואין טעם לסחוב אותה למקומות שהיא פחות אוהבת". ירדן הגיב מיד: "מסכים לגמרי. בואו נקבע ליום חמישי 22 באפריל, גם בדיוק יום ההולדת שלה, וגם יוצא אסרו חג פסח אז כולם בחופש".
לאט־לאט, אזור שולחן הפיקניק שתפס הנכד הבכור נצבע כתום עז. חבורת ג'ינג'ים שמחה ומאושרת בגילאים שונים. מפה משובצת אדומה־לבנה נפרשה, פיתות נחתכו, סלטים נמרחו. בשעה היעודה נראו בקצה החורשה אבא ירדן ואמא שירי. כבר לא צעירים אבל עדיין אוהבים כמו פעם. יד ביד הם פסעו לעבר השולחן, ורק כשהתקרבו פתחה שירי את פיה לאות הפתעה. ירדן, כמו נזפה בחיוך בבעלה, לא סיפרת לי. ירדן הביט בה בעיניים מצועפות. שירי שלי, אם אנחנו לא נציין לך יומולדת, מי יציין.
בין העצים נראו בתי ניר־עוז, הקיבוץ שגדל והתרחב בעשורים האחרונים עד שוותיקיו, כמו שירי וירדן, כבר לפעמים לא הכירו אותו. זה כבר היה טקס קבוע לפני שהיו נרדמים בביתם הקטן, שריד כמעט אחרון לבתים הצנועים ההם של ניר־עוז בשנות העשרים של המאה. זוכר איך היינו קיבוץ זעיר, הייתה שירי אומרת לירדן, שנאבק לא לעצום את עיניו. זוכר איך התבלבלו כל הזמן בינינו לנחל־עוז. ירדן היה מהנהן. ודאי שהוא זוכר. ואז היה מחבק את שירי, שערותיה מכסות את פניו כמו שאהב. ונרדם בחיוך.
אריאל בחר להישאר בקיבוץ. עשה תואר בחקלאות בפקולטה ברחובות, קיבל אחריות בגיל צעיר על הגד"ש של הקיבוץ ובשלב מסוים נסע להשתלמות בארה"ב, וחזר משם עם אשתו. שירי וירדן לא חשבו שזה מה שיקרה, אבל שמחו באהבתם של הזוג ושנתיים לאחר מכן אריאל ורעייתו קבעו את ביתם בניר־עוז, שבע דקות הליכה מבית ההורים. לא היה יום שהוא לא היה מתקשר אליהם. או כמו ששירי אומרת, הוא מתקשר לאבא כדי לדבר איתו על החיטה והגזר, ואז גם נזכר בי. אבל היא אמרה את זה רק כדי לקנטר באהבה, כי אריאל היה מבקר אותה לפחות פעמיים בשבוע, וברוב המקרים גם הביא איתו את ילדיו.
שירי אהבה לשחק בשערם הג'ינג'י של נכדיה, ותמיד אמרה כמה הוא מזכיר לה את התקופה היפה ההיא, כשאריאל וכפיר היו ילדים ג'ינג'ים קטנים שאפשר לשחק בשערם. עכשיו אבא שלכם גדול ומתפדח ממני, הייתה לוחשת לנכדים, שבתגובה לא חייכו אבל הסמיקו כעגבניות בשלות. קיבוצניקים, נו, הביט בהם ירדן וחייך.
כפיר גר בתל־אביב מאז שהשתחרר מצה"ל. שירי וירדן הבינו את הצורך שלו בחופש, ועדיין הפצירו בו לבוא מדי פעם לניר־עוז. האמת היא שהם לא היו צריכים. כמו ב"בלדה לעוזב קיבוץ", גם הוא היה מופיע לא פעם בשביל עם בלוריתו הג'ינג'ית המתנפנפת, וגם לוקח הביתה לתל־אביב בסוף הביקור כמה קופסאות של אוכל מוכן בלי שיותר מדי אנשים ישימו לב. הוא עבד בהייטק, ובשיחות נפש עם אריאל סיפר עד כמה לפעמים חסרה לו המשפחתיות בתל־אביב. כן, הוא מרוויח מעולה, וכן יש לו חבורה בפלורנטין והכול אחלה, אבל תכלס אין כמו ניר־עוז, ואין כמו הבית של אבא ירדן ואמא שירי. אריאל היה סונט בו בחיבה, אז יאללה תעבור לפה. החדר שלך אצל אבא ואמא עדיין ריק.
אבל ב־22 באפריל 2060 כולם היו בניר־עוז, בחורשה היפה והגדולה שממש מחוץ לקיבוץ. אמא שירי ישבה בראש שולחן הפיקניק, לקחה נשימה עמוקה ושאפה לקרבה את האוויר הצלול של האביב. כמה אהבה את התחושה המדויקת שיש ביום ההולדת שלה. בכל שנה שמחה מחדש, והשנה במיוחד. היא הביטה במשפחה הקטנה אך האהובה שבנתה עם ירדן בעמל רב. חשבה כמה פשוט ונעים להיות משפחה ישראלית רגילה, שחייה את חייה ונעה בין יום הולדת למסיבת סיום של הנכד. היא עצמה את עיניה ואז הרגישה ידיים שעוטפות אותה. פקחה אותן והופתעה לראות את אריאל וכפיר, שני ילדיה שהפכו לגברים נאים ומצליחים כל אחד בדרכו, מחבקים אותה.
זה לא היה בתוכניות, היא אמרה במבוכה בעוד הם מהדקים את חיבוקם. נכון, לחש לה אריאל, זה לא ממש אנחנו, אבל הנכדים שלך לימדו אותנו מחדש מה זו אהבה. ואנחנו רוצים לחבק אותך כמו שחיבקת אותנו כשהיינו קטנים. אם לא נחבק אותך עכשיו, מתי נחבק. ואז היו שתי דקות של שקט מופלא, של שני ילדים שמחבקים את אמא, ושמסביבם הרבה עיניים דומעות. השמש החלה לשקוע במערב וצבעה את החורשה בצבע כתום עז, ואז נעלמה בים והחורשה חשכה.
