המילים האלה נכתבות ממש בשעה שתחת שמי הגשם העגומים נערכים בעזה טקסי בלהות סביב ארונותיהם של אחינו שירי, אריאל, כפיר ועודד. אני מבקש לחוס על ליבי ולא לצפות בהם במלואם – כלומר, לוותר הפעם על המבט הישיר ונטול ההגנות בפני הרשע, שממילא חזינו בו די כבר שנה ומחציתה.
ובכל זאת, תמונה עיקשת עומדת לנגד העיניים: פניה של שירי ביבס המבקשת להכניס תחת כנפיה את שני בניה, לגונן עליהם מפני הידיים השלוחות מסביב. איני בודד בזה, רבים חוזרים בימים הללו לתמונה הזאת. זו תמונה שהמסתכל בה כאילו מביט בתהום פעורה. יש שיאמרו שזו התמונה שתיחרת אחרי הכול בתודעה ההיסטורית, כמו תמונות משנות הארבעים של המאה הקודמת. זהו סמל נוסף על הרצף הבלתי נגמר, לדאבוננו, של זוועות הבאות על היהודים מידי צריהם. יש מילים שעולות מאליהן אחרי מבט כזה, מילותיו של הסופר המנוח אהרן אפלפלד: "והזעם עוד לא נדם".
הזעם הזה, כמובן, מופנה במלואו למחוללי הזוועה עצמה, לחוטפים ולרוצחים. אין שום מקום להתבלבל בזה, לסייג את זה או לחלק את זה.
לא רק זעם ישנו, אלא גם תזכורת למה שהבטחנו לעצמנו שלא נשכח ונדמה שאף על פי כן התחלנו שוכחים: שהיום ההוא באוקטובר הוא האפל בימי המדינה הזו, הגדול באסונות בימי ריבונותנו המחודשת. הוא כל האימה כולה וכל החידלון כולו. זכורני היטב שבמוצאי היום ההוא צלצלתי לאימי, שדורה דור מלחמת יום הכיפורים הוא ומדי יום זיכרון עולים בה חבריה שנפלו המלחמה ההיא. "אמא", שאלתי, "זה נורא כמו ביום כיפור?", והיא השיבה מיד: "לא, זה נורא הרבה יותר".
מלחמת יום הכיפורים הייתה קו פרשת מים. היא גרמה בראש ובראשונה למהפך הפוליטי הראשון בתולדותינו אחרי חצי יובל הצבוע בצבעי מפא"י. מי שמתרכזים בהסברים חברתיים לעליית הליכוד לשלטון מפספסים את כובד משקלן של השאלות הנוקבות שלא חדל מנחם בגין להשמיע: "איפה היו לוחמינו?". עוצמת השאלה הזאת, שהדהדה בתודעה הישראלית מקיר לקיר, היא גם שהובילה – על אף חוסר רצון מובהק לנטילת האחריות – להתפטרות ממשלתה של גולדה מאיר שמונה חודשים בלבד אחר פרוץ המלחמה. זו הרי היסטוריה פשוטה וברורה, מה שמכונה בשפה הפילוסופית "מושכלות ראשונים". אך מה שאירע לנו אשתקד נורא מכל זאת, וכל הנזכר בפני שירי ביבס מוכרח לומר אל ליבו: נורא מכול.
באמת זה כך, נורא מכול – והנורא מכול מוכרח הרי להיות קו פרשת מים. כמו קו פרשת המים בעירי ירושלים, המפריד את גשמי הסופה הזו הזורמים לים התיכון או אל ים המלח, כך גם הקו בחיים הישראליים חייב להיות מובהק וממשי. את זאת לא ישיגו טורים בעיתון, וגם לא מסיבות עיתונאים בבית לבן או בבית שאבניו ירושלמיות – רק מעשים פשוטים וברורים בעולם. על כן, למילה אחריות יש משמעות בסיסית מאוד: עזיבת כס הכוח, הנחת מטה המנהיגות. התפטרות.
יש ששבים ומזכירים שפרנקלין רוזוולט לא התפטר אחר פרל הרבור, ושהנשיא ג'ורג' בוש לא התפטר אחר הפגיעה במגדלי התאומים. האמת המרה היא שאסוננו, ביחס לגודלנו, גדול בהרבה משני אלו. אם צריך למצוא הקבלה היסטורית – וזו תמיד מלאכה בעייתית – הרי שיש להשוות את הנהגתנו לממשלה הבריטית של נוויל צ'מברליין, שהתפטרה במאי 1940 אחר שהוכח מעל לכל ספק שמדיניותה הפייסנית מול אדולף היטלר הביאה את בריטניה לעברי פי פחת.
מה לנו לרעות בשדות ההיסטוריה הזרה? יש לנו תפיסת אחריות שעוצבה במחוזותינו הקשים: גולדה וממשלתה, כפי שכבר נכתב כאן, עזבו את שררתם. קץ בא לא רק על הקריירה הפוליטית של ראש הממשלה ושל שר הביטחון משה דיין (שזכה לגאולה רק כשהוזמן לכהן כשר החוץ על ידי בגין) ושר החוץ אבא אבן, אלא גם על זו של שרים שלמשרדם לא הייתה לכאורה נגיעה למחדל. מישהו זוכר את שר החקלאות חיים גבתי?
נכון, גולדה רצה שוב לראשות הממשלה מיד אחר המלחמה, ואף זכתה במנדט ציבורי אדיר של 51 מנדטים; נכון, היא ראתה בתחילה את דו"ח ועדת אגרנט כזיכוי שמייתר את התפטרותה; נכון, היא נכנעה לבסוף רק לאחר לחץ של מחאת המילואימניקים הציבורית, (שממדיה ברחובות בשיאה היו קטנים מאלו של הפגנות רבות בשנה החולפת מימין ומשמאל. כל הסיוגים הללו הם למעשה רק הדגשה לשורה התחתונה והמוחלטת: היא עזבה את כיסאה. היא נותרה בצידו האחר של קו פרשת המים.
כבר שש שבתות אנחנו קוראים בבתי הכנסת את ספר שמות, שמעצב לנו את דמות המנהיג העברי המובהק, משה. איני יכול להפסיק לחשוב על המדרש המפורסם שמתאר כיצד משה ואהרן צועדים לבית פרעה, מלווים בפמליה מכובדת של זקני העם, שהולכת ומתמעטת ככל שמתקרבים לבית פרעה הממשי. זהו תיאור שתואם לדאבון הלב לרבים מן המנהיגים הנוכחיים שלנו: הם רוצים את הכבוד שנלווה לכך שהם חלק מן הפמליה השלטונית, אבל מסרבים להכיר בכך שאחריות תהומית כרוכה בדבר. משה עצמו מסמל הלך רוח הפוך לגמרי, שכן מלכתחילה הוא מבקש לקחת אחריות מלאה ולמעשה להתפטר אחר אירועים שיכול היה לטעון שאין לו קשר אליהם, כמו חטא העגל שאירע בהיותו בראש ההר.
בראשית המלחמה החזקתי בדעה שאין זו השעה לדבר על התפטרויות. עכשיו יורים. אבל הימים נקפו, ובניגוד מוחלט לאווירה הציבורית של אותם ימי ראשית נראה שיש מי שהמשיכו הלאה ומתכננים תוכניות אל העתיד ומעבר לו.
אסור שדעתנו תסבול זאת. כעת, עם לכתו של הרמטכ"ל הרצי הלוי, יש להזכיר שגם ראש המוסד וראש השב"כ מוכרחים ללכת, ובוודאי גם ראש הממשלה – שעצם מחשבתו לרוץ שוב במערכת בחירות משולה למיטוט גמור של כל תפיסת אחריות שנבנתה כאן (אם תרצו, ניצחון מוחלט על האחריות המנהיגותית).
אין הישג צבאי או מדיני, גם לא התוכניות מרחיקות הלכת להקמת ריביירה אמריקנית בעזה (שבראותנו את יחסו של הנשיא דונלד טראמפ לאוקראינה יש לקחתן בעירבון מוגבל מאוד), שיכולים למחות את המשמעות הבלתי נמנעת של היום ההוא באוקטובר – כלומר, את זיכרון עיניה של אחותנו שירי ביבס.
נדב הלפרין הוא משורר ומגיש התכנית אש זרה בכאן תרבות
