יום אחד נכנסתי לוויקיפדיה, במטרה לערוך בדף על אבא שלי פרט שלא היה נכון. בכל פעם שערכתי שינו לי את התיקון בחזרה למצב הקודם, עד שהבנתי את חוקי הפורמט וכתבתי בדף השיחה שאני מבקשת להשאיר את התיקון שלי, ושהמקור שלי מדויק כי אני הבת שלו. מעט לאחר מכן, לדעתי אפילו באותו יום, קיבלתי הודעה בפרופיל שלי בוויקיפדיה. אחד מעורכי הדף שראה את הבקשה שהשארתי הרגיש לשמחתי שהוא חייב לספר שהוא ואבא שלי היו ביחד בצבא, ושהנ"ל הז"ל גרם לכולם לבכות מצחוק במארבים בלבנון. לא ציפיתי לקבל הודעה ולשמוע סיפור חדש עליו ככה משום מקום. לא הופתעתי לשמוע את תוכן הסיפור, בהתחשב בניסיון העבר שלי.
כשהייתי ביסודי חילקו לנו יום אחד בכיתה שאלונים על עצמנו. נו, הדברים הקלאסיים החמודים האלה של לכתוב שם, גיל, איפה גרים ומה נהיה כשנהיה גדולים (עייפים, התשובה היא "עייפים"). הבנת הדברים כפשוטם בשילוב עם כנות – יש שיאמרו מוגזמת – הובילה לכך שאמא שלי זוכרת עד היום שתחת השאלה מה ההורים עושים כתבתי ש"אבא מצחיק ואמא אומרת לסדר את החדר". אז תנו לי להבהיר: א. גם אמא מצחיקה ב. היא אומרת לסדר את החדר בצדק ג. אבא בהחלט היה מצחיק. כששאלו אותה כל הזמן האם הוא מצחיק גם בבית, התשובה הייתה שבבית הוא נח. האמת מורכבת, כמו בדיחות שרק הוא ידע לספר כמו שצריך.
ערב אחד ישבתי בסלון. השעה מאוחרת, היום הבא מתקרב ובהחלט לא ישנתי מספיק, ואני לא זוכרת אם אכלתי או שהייתי במחשב הנייד, או שניהם במקביל, אבל את כאב הבטן אזכור לתמיד. אבא שלי, כבר עומד על המדרגות בדרכו לישון, לא עמד בפיתוי והמשיך להצחיק אותי. התבדח ועלה מדרגה, הסתובב וירד אותה בחזרה. עוד בדיחה, פנה לעלות. נזכר בעוד משהו שנון ובעוד אמירה משעשעת והסתובב חזרה. עד שהעייפות, הניסיון להתרכז בדברים אחרים והבטן הכואבת מצחוק הפכו לבכי ותחנונים שיפסיק, שלא נענו. אך רווח והצלה בא לילדים ממקום אחר. אמא לא רק יודעת לומר לסדר את החדר, אלא גם לזהות מצוקה אמיתית, ואמרה "תפסיק להציק לילדה ולך לישון כבר!" והכי מטורף – זה עבד. הסיפור אולי נשמע דרמטי וכבד כשמתארים אותו כך, ובזמנו באמת כאב לי מרוב עייפות וצחוק, אבל זה זיכרון אהוב ונעים, באמת. אין צורך לקרוא לרשויות הרווחה. במיוחד כי החשוד קצת לא זמין כרגע.
הצחוק אצלנו בבית היה ונשאר חלק מהחיים. לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל עד היום נשארה לנו היכולת להשתטות, לשלוף בדיחות ולהסתכל בהומור על העולם. כששואלים איך היה בשבעה של אבא שלי אני עונה "מצחיק". ככה זה, אם יש לך חברים מצחיקים – אל תתפלא שבשבעה עליך יהיה מצחיק.
הכותבת היא הבת–של וסטודנטית לתואר שני בבימוי תאטרון
