השבת החטופים החללים לישראל צריכה להחזיר את העולם ל־7 באוקטובר, להזכיר למי שביקש לשכוח את עמלק בן זמננו, שלא חס על זקן וטף, ולחדש אצלנו בישראל את השבועה השקטה שנשבענו: לא נשכח ולא נסלח.
שערי הגיהינום עוד לא נפתחו על חמאס. ההפך, הפסקת האש והתמורות בעקבות ״עסקת החטופים״ חידשו בארגון הטרור את התקווה שהמלחמה הזו תסתיים כמו עוד סבב. המסר מצידו לאוכלוסייה ולמדינות "המתווכות" הוא פשוט: חמאס כאן כדי להישאר.
בימים האחרונים, בעקבות הלחץ שיצר פרסומה של "תוכנית טראמפ", ניכרת תכונה מצד מדינות ערב לגיבוש יוזמה חלופית אליה – תוכנית שבה לחמאס לא יהיה תפקיד בניהול האזרחי של עזה. ארגון הטרור, שביטחונו גבר לאחר הפסקת האש, הציג שני עקרונות בעמדתו לגבי עתיד עזה. הראשון: ניהול הרצועה הוא עניין פלסטיני פנימי, המצריך ״הסכמה לאומית״. השני: "ההתנגדות המזוינת לכיבוש הישראלי היא זכות של כל העם הפלסטיני על כל האדמה הפלסטינית, ולא רק זכותה של חמאס״. במילים אחרות: לשיטתו של חמאס, הוא גורם הכוח המרכזי ברצועה, ואיתו יש לסכם את הניהול של עזה, ולא מעליו. בכל מקרה, הוא מבהיר, לא יהיה פירוז – לא ברצועה ולא במקום אחר.
הנחיית שר הביטחון ישראל כ"ץ להקים מנהלת להגירה מרצון של תושבי עזה ולתיאום המהלכים הקשורים בתוכנית טראמפ היא חלק מהתשובה הראויה לכך, וגם ליוזמה הערבית המתגבשת. דרישת המינימום שישראל אינה יכולה להתפשר עליה היא פירוז הרצועה מיכולות צבאיות ומיטוט שלטון חמאס. את הזעם בעקבות מראות החללים החטופים יש לנתב למקום אחד: להכרית את הרשע.
המבחן בלבנון מתחיל כעת
מבחנה האמיתי של המדיניות הישראלית בזירה הצפונית התחיל השבוע, עם יציאת כוחות צה״ל משטח לבנון, פרט לחמש הנקודות שנמשכת בהן הנוכחות הישראלית בהתאם לסיכום עם הממשל האמריקני.
פרק הלחימה הנוכחי במאבק הממושך עם חיזבאללה מסתיים אומנם בהישגים דרמטיים של ישראל, אך מה שיקבע מתי וכיצד יתרחש העימות הבא הוא אופן התנהלותה במערכה שכבר מתפתחת: המאבק למניעת התחמשותו והתבססותו מחדש של ארגון הטרור השיעי.
חיזבאללה יוצא מהמלחמה פצוע ומוכה, לאחר שהקריב את מנהיגו חסן נסראללה ואת הפיקוד הבכיר שלו על המזבח שבנה יחיא סנוואר, ובלי יכולות ונכסים מבצעיים שבהקמתם השקיע מאמצים רבים לאורך שנים. שליטתו המוחלטת ברצועת הגבול בדרום לבנון הופקעה מידיו, לפחות באופן זמני. חמור מכול, בעיניו: הוא איבד את מעמדו הייחודי ואת יוקרתו. התדמית שיצר לעצמו, של הבריון השכונתי שמכתיב את כללי המשחק ומאיים על כל סובביו, ספגה מכה קשה.
איראן וסוריה, שפרסו עליו את חסותן ובה בעת השתמשו בו להרתעת יריביהן, כבר אינן אותן המדינות מהימים הראשונים של המלחמה. בטהרן לא יכולים עוד לתלות בו תקוות שיצליח לשתק ולהניא את ישראל מפעולות יזומות נגד הרפובליקה האסלאמית. אפילו בחמאס יתקשו לסמוך על הבטחותיו, לאחר שלמרות הצהרותיו פרש מהלחימה בזמן שהיא עדיין נמשכת בעזה.
המיתוג שבחר לעצמו כ"מגן לבנון" הפך ללעג ולקלס. תמונות חלליו הרבים מקשטות את צידי הכבישים, תושבי הכפרים בדרום המדינה מוכים בהלם מהיקף ההרס, חוששים להיזרק למציאות ללא פתרונות שיקום. הצהרות מנהיגיו נטולות אנרגיה, והפוליטיקאים הלבנונים שכפפו ראשם בהכנעה מול דמותו המאיימת מחציפים פנים.
הפער בין דברי הרהב של נסראללה ושותפיו ובין הביצועים שהפגינו אנשי הארגון במלחמה ממשיך להביך את תומכיו. העלבון חד וצורב.
תיאור זה לא נכתב כדי לפאר את הישגי צה"ל ומערכת הביטחון, שראויים בהחלט לשבח, וגם לא כדי להעצים את מבוכת האויב. מטרתם להצביע על התחושות בחיזבאללה, שימשיכו להזין את המוטיבציה ואת האנרגיות בהנהגת הארגון. כגודל הפגיעה והמבוכה, כך גם עוצמת הרצון שיבער בהם להתבסס מחדש, לשקם את מערכי הארגון, ולהתכונן להזדמנות המתאימה שבה יוכלו להשיב את כבודו האבוד על גבה של ישראל.
ההתמודדות עם המאמצים שחיזבאללה ינקוט כדי להתחמש ולהתעצם מציבה אתגר ממשי לישראל. קל להצהיר כי "מה שהיה לא יהיה", אך כשצה"ל אינו נוכח בשטח כל "הפרה" מצד חיזבאללה תעורר התלבטות אם וכיצד להגיב.
הודעת דובר צה"ל השבוע, בעקבות חיסולו של "מחבל מרכזי ביחידה האווירית של חיזבאללה במרחב דרום לבנון" בתקיפה מהאוויר, מרמזת על גודל האתגר. לפי נוסח ההודעה, התקיפה בוצעה לאחר שהמחבל "הפר באופן חוזר ונשנה את הבנות ההסדר בין ישראל ללבנון במהלך השבועות האחרונים, לרבות מעורבותו בהובלת שיגורים של כלי טיס בלתי מאוישים לעבר שטח מדינת ישראל". במישור העקרוני, ובלי להכיר את פרטי המקרה, לא בטוח שנכון להפגין סבלנות כפי שדווח כאן – בייחוד לא בשלב שכללי המשחק מתעצבים דרך התנהגות הצדדים.
חיזבאללה יעמיד את ישראל במבחנים קשים. הוא ינהל את פעילותו במסווה אזרחי, בחסות האוכלוסייה ותוך ניצול המאמצים ההומניטריים. הוא ינסה להרגיל את ישראל להשלים עם התבססותו בשטח: במנות קטנות, בלי להתריס, ובזמנים שבהם יהיה לישראל עניין מיוחד לשמר את השקט.
החשש מהתלקחות מחודשת בגלל מחיריה המדיניים, הביטחוניים והכלכליים, יחד עם לחצים, פיתויים ושיקולים הנוגעים לסדר העדיפות הלאומי, עלולים להוביל את מקבלי ההחלטות בישראל להעדיף את השקט על פני האינטרס למנוע התחמשות.
ההחלטה הישראלית להמשיך להחזיק מוצבים בלבנון חשובה, גם כדי לשמר מנוף לחץ על לבנון לממש את התחייבותה להסיג את חיזבאללה צפונית לליטני. אבל חשובה מכך היא המדיניות שישראל תממש בפועל ביחס להפרות. נכון לקבוע כללים נוקשים ולגבות את כוחותינו כדי שלא יהססו בפעילותם. על המפקדים לדעת כי ישראל – ההנהגה והציבור – מוכנים ליטול את הסיכונים להסלמה כתוצאה מתגובה נחושה, ובלבד שלא לחזור להכלה.
מאחר שהמאבק בהתעצמות צפוי להיות חלק משגרת חיינו לאורך זמן, וכדי שלא יידרדר לתחתית סולם העדיפויות, ראוי שוועדת החוץ והביטחון תקיים פיקוח שיטתי על כך, תוודא הקצאה קבועה של משאבי איסוף למשימה, ותדרוש דיווח שוטף של מערכת הביטחון על המצב בתחום.
לבסוף, על הדרג המדיני והצבאי להניח כי חיזבאללה, כחלק ממאמציו להשיב את יוקרתו, ינקוט תחבולות וינסה להפתיע את ישראל. קשה לדעת מתי זה יקרה, אך זו ההנחה שצריכה לעמוד בבסיס תוכניות ההגנה וההתקפה של צה"ל. הטמעתה והתנהגות לאורה גם בתקופות של שקט הן אתגר פיקודי ומנהיגותי, וגם לקח מחויב המציאות.
