לכאורה, לא הייתה סיבה נראית לעין להתכנסות הזו. עשרות האנשים שהתקבצו מול הבמה בצהרי אתמול בכיכר החטופים בתל־אביב לא ציפו שמישהו יעלה בקרוב עליה ויגיד משהו, ישיר או יישא תפילה. העצרת שמתכנן מטה משפחות החטופים נקבעה רק לערב, ויש עוד הרבה זמן עד אז.
אך עשרות ישראלים, מכל הגילים ומסוגי אוכלוסייה, עמדו או ישבו שם אתמול. חלקם הליטו פניהם בידיהם ודמעו לשמע השירים הישראליים העצובים שהושמעו ברמקולים. יש מי שהסתובבו בינות למיצגים הקבועים וביקשו לגעת בהם בכאב. היו שהחזיקו בידם פריט כתום כזה או אחר, הצבע שמייצג את משפחת ביבס וילדיה הג'ינג'ים.
המסע הכואב של ארבעת החללים – שלושת בני משפחת ביבס ועודד ליפשיץ – היה בדרכו מאזור העוטף לכיוון המכון לרפואה משפטית בתל־אביב, ולא מעטים חשו שאם יש מקום להביע בו הזדהות, לחוש את האימה ולגבש את הזעם לכדי אגרוף אחד קמוץ – הרי שהוא הכיכר הזו, שכבר מזמן הפכה לסמל.
היו שם צוותי תקשורת רבים, ישראליים וזרים. באין בית חולים שיקלוט את המשוחררים החיים כפי שהיה בפעימות עד כה, בהיעדר אופטימיות צפויה וחיוכים של קרובי משפחה שהתוודעו ליקיריהם אחרי מאות ימים בשבי, כאשר יש רק מכון קר ודומם שמנתח את גופיהם הרצוחים של הארבעה – לא נותר הרבה מעבר לכיכר הזו, שפועמת בקצב המלחמה ומספרת חלק מסיפורה כבר כל כך הרבה חודשים.
יוגב עובד באזור, במשרד עורכי דין. כששאלתי למה הגיע לכאן, הוא הצביע מסביב ואמר: "אני רואה את הכיכר מחלון המשרד, ופשוט לא יכולתי לא לקפוץ לפה לכמה דקות ולהיות חלק ממה שקורה כאן". ורד, פנסיונרית מגבעתיים, שמעה את השיחה שלנו: "מה יש לי לעשות בבית לבד?", היא שאלה, "לפחות אפשר להיות בכאב הזה יחד".
נדמה שרוב מי שהגיע לכאן עשו זאת כדי להיות יחד. המסך הגדול מאחורי הבמה לא שידר את אחד מערוצי הטלוויזיה, כפי שקרה בפעימות השחרור הקודמות. בהחלטה נבונה, מטה המשפחות חשב שכדאי להמשיך להקרין את שמות החטופים בליווי מוזיקה שקטה ונוגה – ולא לתת את הבמה ללופ המיותר של הערוצים, שבסופו לא מחכים הפעם חיוך או אנחת רווחה, רק כאב גדול על ארבעה חללים שבני העוולה רצחו בדם קר.
גשם עז ירד כאן אך לפני שעה־שעתיים. הוא רחץ את המקום, הכין אותו לאירועי היום הכואב שלפנינו, אבל גם עשה שמות בכמה מהמיצגים. בשולחן האוכל הארוך והערוך, שכל כיסא בו מייצג חטוף או חטופה, מים טפטפו מגג הסוכה המאולתרת ומילאו את הצלחות. התחושה קודרת, זמנית, שברירית. באוהל התפילה היה בלגן לא אסתטי במיוחד, וצוות איפור טלווזיוני השתלט על אחת מפינותיו.
שגרה היא אויב הזיכרון, ואחרי 502 ימים העייפות וההתשה ניכרו כמעט על כל פעיל ומיצג כאן. סימן נוסף לשגרה הלא נורמלית היה שני דוכני מכירת מרצ'נדייז. חולצות, סיכות, דגלים, מטריות צהובות. הכוונה טובה, אבל הטעם בפה מר.
קולו של דני רובס הדהד בכיכר, ושבר עוד קצת את הלב. "כבר לא בוכה / רואה כמו בהילוך איטי / כל הנשימות, הרגעים / האלה שבחוץ ואת ההם / שלא רואים". איך אפשר לא להעלות את תמונותיהם של אריאל וכפיר, את אמם שירי ואת עודד ליפשיץ בן ה־83, על כל הנשימות והרגעים שכבר לא יחוו?
ברחוב הסמוך לכיכר שעטו האוטובוסים. בדרך לתחנת הרכבת הקלה חיילים מהקריה הולכים יחד לארוחת צהריים, עורכי דין בגלימות חוצים את הכביש לבית המשפט, קבוצה של תלמידי מכינה דתיים עוברים עם דגלי ישראל לכיוון הכיכר. עולם כמנהגו נוהג, ומדינת ישראל מדגימה כיצד נראה עוד יום של מלחמה, שמאחוריו ומצדדיו ממשיכים החיים כרגיל.
במקרה של אתמול, זה היה כמעט כרגיל, עם פסקול נוגה של שירים ישראליים ורצון להיות ביחד אף שאין שום חיוך או חיבוק מנחם בקצה.
