הלב לא יודע לא להרגיש, והמוח לא מסוגל לא לחשוב. חלילה לנו מלהיות לא מרגישים ולא חושבים, אבל להתחפר לתוך החלל שנפער בנו עם שוב החללים – גם זה אי אפשר.
ובחרת בחיים. גם לב שבור הוא לב, והוא חי, פועם ומרגיש. ניישיר מבט לסדקי החורבן מול פתח הבית, בידיעה שיש בית.
תמונות המחר יהיו של ברית נישואין עם כוס שבורה, זכר לחורבן, ובכל זאת – ובחרת בחיים. תמונות תינוקות בחדר לידה, בעיניים צוחקות ובוכות, אבל מבט חד ובהיר – ובחרת בחיים.
לא כפיר אחד, אלף כפירים מלאי תום, עזים וגיבורים, עם אש יוקדת בעין ובלב. עוד יבוא היום שבו השועלים הקטנים המחבלים יפגשו את הכפירים־האריות פנים אל פנים.
תמונות המחר יהיו של נהרות מתנדבים שבאים לעודד ולחזק במחלקות השיקום ובריאות הנפש, בבתי מגויסים וביישובי הדרום והצפון. לא עודד אחד, אלף מעודדים. הם יבואו בלב טוב, ועוד יותר טוב. נהיה טובים וראויים, מעוֹדדים ומעוּדדים.
סרטוני המחר יהיו של שירי כאב וצער, של אמונה ותקווה – שירת המונים, ביחד, באלף קולות. לא שירי אחת, אלא אלף־אלפים של שירי ושירים, המנון התקווה אחד, כאיש אחד בלב אחד.
תפילות המחר יהיו של בניין אריאל. לא אריאל קטן, אריאל איתן, נישא מגבעות, של אש רבוצה כארי, שיורדת מן השמיים ובוקעת מן הלבבות בראש ההרים. ונהרו אליו כל הגויים. והשתחוו לשם בהר הקודש בירושלים.
