הבוקר התחיל בשידורי אולפן פתוח ונקודות שידור. הפאנלים הם אותם הפאנלים, האורחים הם אותם אורחים, והזמירות – כלומר, התביעה לשחרור שאר החטופים כמה שיותר מהר, בלי לקיים דיון מעמיק על הדרכים והמחירים – נותרו גם הן ללא שינוי.
ובכל זאת היה כאן משהו אחר. כל הערוצים כאחד החליטו לא לשתף פעולה עם ההצגה המחליאה של חמאס, לא לתת במה ל"טקסי הביזוי" שכל־כולם גאווה על חטיפה ורצח של תינוקות. המגישים סיפרו על הטקס לצופים, אך לא שידרו את התמונות.
ההחלטה הזאת אינה קלת ערך. לא מדובר רק בהקלה פסיכולוגית על החברה הישראלית שנמצאת במתח תמידי. המלחמה בארגוני טרור התנהלה ומתנהלת בשתי זירות מקבילות.
האחת פיזית לגמרי, וכוללת טילים ומטענים, רובים, גרזינים וסכינים. האחרת, החשובה לא פחות, היא המורלית־פסיכולוגית. ארגוני טרור מבקשים להטיל אימה ולהפחיד בתקווה שניתפס לייאוש, שניחלש ונתקפל מפה. חמאס ערך את טקסי הזוועה הללו בכל פעימה של שחרור חטופים. השידור שלהם בטלוויזיה הישראלית משחק לידי המחבלים.
טוב יעשו האולפנים אם יאמצו את ההחלטה לא לשדר את ההצגה המפלצתית גם בפעימות הבאות. טוב יעשו אם ייזכרו שאנחנו במלחמה
אז מה, הפסדנו?, שואל הצופה את עצמו, למרות כל ההישגים הצבאיים ולמרות היתרון האדיר של העם שלנו על פני אויבנו. יש כאן עם שחפץ חיים ועושה הכול כדי להשיב אליו את אנשיו חיים או מתים, מתוך ערבות הדדית, לעומת אנשים שרואים במוות ערך עליון.
טוב יעשו האולפנים אם יאמצו את ההחלטה לא לשדר את ההצגה המפלצתית גם בפעימות הבאות. טוב יעשו אם ייזכרו שאנחנו במלחמה. בזירה הפסיכולוגית, זירת הרוח, הם יכולים להיות שחקנים בנבחרת חמאס – או בלם נחוץ בנבחרת ישראל.
ספרו לנו מה קורה, אל תסתירו, אבל גם אל תשדרו שידורים ישירים. זאת ההתחלה. מתי מעלים אולפן פתוח, מי הם חברי הפאנלים ומה העמדה של המשדרים? זה כבר למתקדמים.
