לאסוננו כבר הורגלנו בזוועות, אבל תועבת חטיפתם ומותם של בני משפחת ביבס מזעזעת גם את הלבבות הכי קשוחים. הזוועה הזאת צריכה להביא אותנו לכייל שוב את סולם הכעס שלנו. הרי כל ההבדלים הפנימיים בינינו זניחים לנוכח המפלצות שחטפו את פעוטות ביבס ואמם, ורצחו אותם או הביאו למותם.
זו ההזדמנות להיזכר: ימין ושמאל, דתיים וחילונים, חרדים ומתגייסים – הפערים בינינו הם אולי אחוז אחד, אולי פרומיל, שבריר אחוז, מהפער בינינו לבין מפלצות חמאס, סוחרי הגופות והמוות. המשמעות היא שגם כאשר אנחנו לא מצליחים להתאפק וכועסים אלו על אלו – מה לעשות, כעס הוא חולשה אנושית רווחת – אלו אמות המידה שצריכות להיות לכעס הזה: פרומיל אחד מהכעס החורך שאנחנו צריכים לנצור נגד חוטפי ביבס, עד בוא יום נקם ושילם.
ספר דברים מספר מה אומר הכוהן באוזני העם היוצאים למלחמה: "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם". חז"ל הוסיפו וביארו במסכת סוטה: "על אויביכם – ולא על אחיכם; לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם". לנוכח האויב האכזרי, מפלצת אדם, מתגמדים כל חילוקי הדעות הפנימיים בין שבטי ישראל. אם לפעמים אנחנו שוכחים את העיקר הגדול הזה, יזכירו לנו זאת פעוטות ביבס.
