אני לא זוכרת מתי התעניינתי כל־כך במשהו שקורה אי שם באמריקה, כמו בדיון הסוער סביב מינוי השופט ברט קוואנו לבית המשפט העליון. זה אפילו לא בחירות או משהו שקשור במשא ומתן עם הפלסטינים, באיראן או בביטחון ישראל, זה מינוי פנימי אמריקני שסוחף אחריו מדינה שלמה, ומתברר שגם אותי ועוד ישראלים רבים.
צפיתי בכל השימוע בסנאט. הקשבתי לעדה, ד"ר כריסטין בלייזי־פורד, שהעידה על תקיפה מינית לכאורה בידי קוואנו, לפני כמעט 40 שנה, כשהיו בתיכון. היא הייתה אותנטית ומרגשת, היא דיברה על טראומה לכל החיים שהיא סוחבת איתה מהתיכון ועל הסיוט שמשפחתה עוברת מהרגע שנחשפה לציבור. האמנתי לה. לאחר מכן צפיתי בעדות של קוואנו עצמו. הוא הכחיש בכל תוקף, דיבר מהלב בהתרגשות רבה ואף הגיע לכדי דמעות. הוא הביא עדויות אופי מפי נשים, גם מתקופת התיכון והאוניברסיטה, סיפר על המשפחה שלו ועל הימים הקשים, ובכה על חפותו. האמנתי גם לו. באותם רגעים, כשרגע אחד אני איתה ובשני אני איתו, שמחתי שלא אני צריכה לקבל את ההחלטה בעניינו. דיני נפשות ממש.
"אני מפוחדת", אמרה פורד בתחילת עדותה, ואני מאמינה לה. לא קל לעמוד מול עשרות מיליוני עיניים ולחשוף את נבכי פרטיותך. צריך להיות ברור לכול, גם למי שחושב שהכול הצגה פוליטית, שאישה שחושפת את עצמה (ואת משפחתה) ומעידה על תקיפה מינית, בדרך כלל מפסידה יותר מאשר מרוויחה. זה דורש אומץ. האם זה אומר שכל מילה שהיא אמרה אמינה? לא בהכרח, האם זה אומר שלא צריך למנות את קוואנו לשופט? גם לא בהכרח. אבל זה דורש מאיתנו, שופטי הטלוויזיה והיוטיוב, מעט יראת כבוד ורגישות כלפי אותה בחורה. כן, כאילו יושבת שם אחותנו או בתנו.
החקירה שניהלה נציגת הרפובליקנים בשימוע הייתה מופת לרגישות ולחדות. כך, בדיוק כך, צריך להתייחס למתלוננות על עבירה מינית. הרפובליקנים הביאו תובעת המתמחה בעבירות מין, וזו ניהלה חקירה פומבית רגישה, ללא הנחות אבל מתובלת בחוש הומור ובנחת, ובמבט טוב בעיניים.
ועדיין מרחפת השאלה החשובה עד כאב: מה התוקף הציבורי של תלונה בת יותר מ־30 שנה? הדין הפלילי בעניין ברור והוא מבוסס על ראיות, על חזקת החפות ועל התיישנות. ישראל לא חריגה בעניין הזה. אבל איך אנחנו כחברה מתייחסים לתלונה שמגיעה לאחר 30 שנה? זו שאלה כבדת משקל, אין לי תשובה חד־משמעית. תלוי כמובן באופי התלונה והמעשה המיוחס, אבל תמיד יתלווה משקל עודף של עשרות שנים. המשקל הזה מטיל ספק במהימנות של התלונה וגם מעורר שאלה מהותית, אם אדם שחטא בתיכון הוא אותו אדם אחרי 30 שנה.
"למה לא התלוננת" או "למה דווקא עכשיו" הן שאלות שעלו השבוע לא מעט. בעקבות זה התחיל ברשת הקמפיין #לאהתלוננתי. המטרה שלו הייתה לחשוף סיפורים אישיים על הטרדות כדי להסביר את הקושי הנפשי והסביבתי בתלונות על עבירות מין. הסיפורים מצמררים ומוכרים כל כך. לא התלוננתי כי פחדתי, כי זה מביך, כי מה יגידו, כי האשמתי את עצמי ואת הלבוש שלי, כי פחדתי לאבד את העבודה, כי המשטרה זלזלה, כי עברייני מין מקבלים עונשים מגוחכים ואין טעם. אלה רק חלק מהסיבות. לא כל סיפור הוא פלילי וחלק מהסיפורים היו מוגזמים בעיניי, אבל גם אם עשירית ממה שסופר נכון, כמה טוב שזה צף. קיימת שתיקה סביב עבירות מין וככל שהביטחון של הנפגעות ושל הנפגעים להתלונן בזמן יגבר, כך אנחנו כחברה נרוויח.
כדי שלא נהפוך לקרקס, כדי שמה שיקבע לא יהיה כישורי המשחק של הצדדים או העמדה הפוליטית שלהם, כדאי שנדבר על עובדות. בעיקר בעניינים כאלה, בדיני נפשות. אולי צריך לשנות את הדין הפלילי, להאריך את השנים הנדרשות להתיישנות, להקים בית דין לענייני עבירות מין ועוד רעיונות יצירתיים, אבל אין תחליף לעובדות וכמה שיותר בזמן יותר טוב.
בקרוב אצלנו?
אחת הבעיות היא שתלונות על הטרדות מיניות הופכות להיות נשק, נשק פוליטי, וזה מסוכן. בוקר שישי אחד, לפני כמה חודשים, בלב מחאת ה"מי טו", התקשרה אליי עיתונאית. "ראית את הציוץ של סמוטריץ'?" היא סערה, "לא", עניתי. "הוא תקף את העדות של אורנה בנאי ואת הקמפיין של מי טו ואנחנו מחפשים נשות ימין שיספרו גם על מי טו שלהן, רצינו שתשתתפי". "אין לי כוונה לחשוף דבר כזה, אם בכלל, בעיתון", אמרתי לה. "אז רק תצאי נגד מה שהוא אמר", הפצירה בי. סירבתי באלגנטיות. לא רוצה להיות כלי במשחק פוליטי בנושא הזה.
באמריקה מתנהל קמפיין. גם אם מוציאים את עדותה של פורד, קשה שלא להבחין בקמפיין של הדמוקרטים נגד המינוי הרפובליקני. הבעיה היא שהעדות מגיעה כחלק מהקמפיין, דבר שהוא בלתי נמנע כמעט, וזה מזהם אותה עד מאוד. הקרב האמריקני הוא רווי יצרים, היסטוריה ודקויות שרובנו לא מבינים בו דבר. זה עניין פנים־אמריקני ואין לנו מושג איך מינוי שופט בארה"ב ישפיע על חיינו, אם בכלל. עדיין, רבים מאיתנו עוקבים אחריו בכסיסת ציפורניים. ראשית כי הישראלים אוהבים לאהוב את טראמפ (או לשנוא אותו), ושנית כי מלחמת העולמות של פרוגרסיבים מול שמרנים בארה"ב מחלחלת לאט גם לישראל. היום הדיון הזה מתקיים שם, מחר הוא כאן.
ויש עוד עניין חם בישראל: שיטת מינוי השופטים. בישראל ישנה ועדה למינוי שופטים, ועדה שדיוניה חסויים. מאחורי הקלעים מתנהלת 'ועדת השתיים', ועדה בלתי רשמית מטעם נשיאת בית המשפט העליון הפועלת לאיסוף מידע על המועמדים להתמנות לשופטים בערכאות השונות. היא לא פועלת מתוקף חוק ומסרבת בעקביות לחשוף את מסמכיה.
והנה ההפך הגמור. הכול על השולחן, לעיני כל העולם, בצורה עניינית יותר או פחות, אבל חשוף לציבור ולנבחריו. אם תיתנו לי לבחור בין שתי השיטות, זו שבמחשכים או זו השקופה לגמרי, אבחר בשנייה. אבל אני מאמינה שאפשר גם למצוא את האמצע. 
