"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". מה פשר הביטוי "אשר תשים לפניהם"? מדוע לא נאמר כמו בפרשה של הדלקת נר התמיד: "אשר תצווה את בני ישראל" (שמות כז כ), או כמו שנאמר בפרשת נדרים: "אשר צוה ה' את משה" (במדבר ל יז), או: "אשר תשמרון לעשות" (דברים יב א) בפרשת הבמות? הלא הקב"ה מצוה את ישראל לשמור את התורה ולקיימה, ולא מניח אותה לפניהם כהצעה.
חז"ל והמפרשים בכל הדורות הציעו כמה פתרונות לשאלה זו. מתוך המבחר הגדול, נתמקד במסלול אחד, שמתחלק לכמה נתיבים.
הרעיון של שימה והנחה בפניהם מופיע בפסוקים נוספים בתורה. כגון, במרה: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" (שמות טו כה), וכן בהקדמה לשירת האזינו: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (דברים לא יט). בעקבות זאת מפרש רבי עקיבא: "ערכם לפניהם כשלחן ערוך … שיהיו שונין ומשלשין ומרבעין עד שילמודו" (פסיקתא זוטרתא). כלומר, היסוד הראשון הוא, שלא די לצוות ולהורות אלא יש להנגיש, ללמד ולשנן את המשפטים כך שכל אחד יבין ויפנים אותם. יש אומרים ש"לפניהם" ממעט את עמי הארץ. אלו אינם שותפים בלימוד ובהפנמה ברמה הגבוהה, אלא מבינים את התורה רק כמערכת של צווים ואזהרות.
ר"ע ספורנו מבהיר את ההבדל בין צווים ואזהרות לבין משפטים. המשפטים אינם קיום של מצוות ה' בלבד, אלא פעולה של השופטים הדנים בבית הדין. השופטים אינם מבצעים הוראות אלא שותפים ביצירתו של הדין בכל מקרה ומקרה המגיע לפניהם. הם אינם יכולים לעשות זאת רק מכוח מילוי הוראות בצייתנות, אלא חייבים להיכנסלעובי הקורה של המאורעות שסופרו להם, לטיעונים של בעלי הדין, לעדויות העדים, לראיות הנוספות, לשקול את כל אלה מול מקורות התורה, ההלכה והמשפט, ולהכריע.
פרשת משפטים שבתורה וכל התורה שבעל פה שמקיפה אותה ומשתלשלת ממנה, היא מערכת הכלים שבה משתמש הדיין כדי לפסוק ולהכריע. המשפטים מונחים לפניו ככלי עבודה והוא נוטל מהם את הנחוץ כדי לטפל בדין המובא לפניו. בגמרא הוסיפו שהבחירה בלשון "תשים לפניהם" ולא "תלמדם", רומזת גם לכך שיש לתת כלים בידי הדיינים לאכוף את פסיקתם: מקל ורצועה להלקות, שופר להכריז וציוד לשליח בית דין (סנהדרין ז ע"ב).
העולה מכל האמור עד כאן הוא שהכוונה ב"תשים לפניהם" היא, שמשה רבנו הניח את כללי מערכת המשפט לפני חכמי ישראל. הם אינם אמורים לציית בלבד, אלא הם אמורים לפעול בעולם באמצעות מערכת המשפטים אשר הושמה לפניהם. עליהם להבינה על בוריה, להפנימה ולהתאימה למציאות המשתנה לנגד עיניהם. התורה, "לא בשמים היא", כפי שלימד רבי יהושע בן חנניה בעת הפולמוס עם רבי אליעזר בן הורקנוס בפרשת תנורו של עכנאי. היא לא נמצאת בשמים, ולא מונחתת עליהם מן השמים, אלא מונחת לפניהם, לפני החכמים שלומדים אותה, דנים בה, נחלקים במחלוקותיהם, מכריעים הלכה ומיישמים אותה.
יש מי שאומר ש"לפניהם" אינו מחלק בין חכמים לעמי הארץ אלא ממעט את אומות העולם (מדרש הגדול). לדבריו, המשפטים הושמו לפני כל ישראל, כדברי מזמור התהילים: "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ יָהּ" (תהלים קמז יט – כ). לפי הגישה הזאת, העמדה של השותפות, בניגוד לעמדה של ציות, נדרשת מכל עם ישראל ולא רק מחכמיו. בראש ובראשונה החובה ללמוד, להבין ולהעמיק.
שלא כמו בתרבויות אחרות, כולל העולם המערבי המודרני, לימודי החוק והמשפט אינם מיועדים רק למלומדים ובעלי מקצוע בתחום המשפט. כל אדם מישראל מחויב בתלמוד תורה, כל אדם מישראל שומע את קריאת התורה בבית הכנסת, ופרשת משפטים בכללה. כל ילד מישראל לומד חומש ומתחיל בלימוד משנה וגמרא, במסכתות של סדר נשים ונזיקין לא פחות מאשר בסדר מועד ובמסכת ברכות. הלימוד במסכת ברכות ובסדר מועד, מעביר את הלומד לעמדה של חכם, שופט או בלשון זמננו: "משפטן" גם במצוות האלה. אף על פי שאלו מצוות מעשיות שהספורנו הגדיר אותן כ"אזהרות", שבהן יש להיענות לציווי ולציית, לומדי התורה מעורבים בפלפול ההלכה, ויודעים להפעיל שיקול דעת הלכתי, גם כשמדובר בהלכות תפילה ושבת, מועד או כשרות וטהרת המשפחה. כיום ב"ה מתרבות והולכות גם הנשים שלוקחות חלק בכך.
פסוק הפתיחה של פרשת משפטים מציב את שומרי התורה והמצוות במקום אחר לגמרי מזה שבו התייצבו בשבוע שעבר, בפרשת מתן תורה, מתחת להר סיני. שם, כמו שאמרו חז"ל, "כפה עליהם הר כגיגית". העם עמד מלא יראה ופסיבי: "…וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ טו-טז). התגובה שלהם היתה צייתנית: "כל אשר דבר ה' נעשה" (יט ח). במעמד הר סיני הם קיבלו עול מצוות. ואילו בפרשת משפטים הם הוזמנו להיות שותפים בעיצוב המערכת המשפטית, ואפשר שאף מערכת המצוות כולה, וביישומה.
שתי העמדות המנוגדות הללו אינן סותרות זו את זו. הן מתייחסות לשני מישורים של הנפש, שני מצבים של פעולה ונסיבות שונות של המציאות. לפעמים אנו נדרשים לקיים מצווה מתוך הכנעה וקבלת עול, ולפעמים אנו נדרשים לפעול כשותפים עם הקב"ה בעיצוב ההלכה וגיבושה.
לדוגמה, אדם רעב עומד לפני מאכל טעים שאין לו הכשר, והוא נמנע מלאכול, מתגבר על תאוותו ומכניע עצמו למצווה כמי שעל ראשו כפוי הר כגיגית. אותו אדם, שהוא רב ומשגיח כשרות, יכול למצוא את עצמו נכנס למפעל שבו מייצרים את אותו המאכל, בודק את רכיבי המוצר ואת נוהל הייצור, שוקל לכאן ולכאן שיקולים של איסור והיתר, דאורייתא ודרבנן, חומרא וקולא, דין ומנהג, ומוציא מתחת ידו הכשר, מתוך עמדה בוטחת של שותף ויוצר עם הקב"ה וחכמי הדורות בגיבוש ההלכה. מעתה, לא רק הוא יאכל את המאכל הזה, אלא גם כל בית ישראל (הסומכים על ההכשר שלו), יחד איתו. הם מבחינתם יצייתו לפסק, כעומדים במתן תורה, ואילו הוא מחולל את הפסק, כמי ששרוי בעיצומה של פרשת משפטים.
ככל שאדם לומד יותר תורה כך הוא מקדם את עצמו מהמצב הפסיבי של פרשת יתרו למצב הפעיל של פרשת משפטים. הוא אינו מוותר חלילה על הקומה הראשונה של מעמד הר סיני, אבל הוא בונה עליה את הקומה השנייה של המשפטים אשר תשים לפניהם.
על התופעה המיוחדת הזאת בתורת ישראל, ראוי לשורר "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללו י-ה".
