"המשחק של אנדר" הוא קלאסיקת מדע בדיוני שראתה אור באמצע שנות השמונים. במרכזה ניצב נער שיכולותיו הטקטיות והאסטרטגיות גורמות לו להפוך להבטחה הגדולה של האנושות, במלחמתה עם גזע חייזרים תבוני שמאיים להשמיד אותה. בשלב מסוים עובר אנדר סדרת תרגילי ענק שבהם הוא מפקד לכאורה על צי מלחמה אנושי בקרב אפי מול החייזרים. אלא שבסוף התרגיל האחרון מתברר שהיו אלה קרבות אמת: פקודותיו הועברו ישירות למפקדים בשטח, ובאמצעותן חוסל הגזע התוקפן.
הקרב שמתנהל בימים אלה בארה"ב על מינוי שופט העליון ברט קוואנו רק נראה כמו עימות בין איש לאישה בעניין אירועים שהתרחשו או לא לפני 36 שנים. מצד אחד עומדת פסיכולוגית מקליפורניה, כריסטין פורד, שטוענת שקוואנו הטריד אותה מינית כשהייתה בת 15 (והוא בן 17) במהלך מסיבה, עד שחששה לחייה. הוא טוען מנגד כי להד"ם.
השימוע של השניים בוועדת המשפט של הסנאט שודר במשך שעות ארוכות בכל ערוצי החדשות וזכה לאחוזי צפייה עצומים – כ־20 אחוזים מהאמריקנים היו מרותקים לדרמה האנושית הזו. השניים נחקרו בידי חברי הוועדה, ניסו להביא תימוכין לגרסתם, ובעיקר הצליחו לפרוט על נימי הרגש של הצופים. אך בפועל, העימות פורד־קוואנו הוא רק קצה הקרחון למלחמה אמיתית שמשתוללת ברבדים רבים ועמוקים על הזהות והנשמה של ארה"ב. כמו ב"משחק של אנדר", מאחורי הקלעים יש קרב גדול וחשוב הרבה יותר מזהותו של שופט אחד בבית המשפט העליון.
החברה האמריקנית מבוזרת מאוד. חברת מהגרים קלאסית, שבה קבוצות רבות בעלות תרבויות ומגוונות, מערכות אמונות שונות, ומאוויים שהמרחק ביניהם הוא כרחוק סיאטל ממיאמי. אבל כל השונות הזאת מתנקזת לבינאריות פוליטית שמשמעותה אני או אתה. אפס או אחד. שמרן או ליברל. דמוקרטי או רפובליקני.
במצב פוליטי כזה, שכמובן משפיע על כל היבט בחיים החברתיים באמריקה, ד"ר פורד אינה רק אישה אחת מקליפורניה. על כתפיה יושבים באולם – או לפחות כך רואה זאת החצי השמרני בארה"ב – ליברלים פרוגרסיביים קיצונים, פעילי זכויות אדם שחורים מהארגון הרדיקלי BLM, פמיניסטיות מברקלי שמאסו בשלטון "הגבר הלבן המבוגר", מיעוטים המעוניינים להשתלט על מוקדי הכוח אחרי יותר מדי שנות "וואספים", קומוניסטים וחברי אנטיפ"ה (אנטי־פשיזם). איש לא יודע בוודאות למי הצביעה פורד בבחירות (אף שלא הייתי שם יותר מדי מכספי על טראמפ) אבל זה בכלל לא משנה: היא מתייצבת מול מישהו "משלנו", ולכן היא האויב. ובמלחמה באויב אין שום פשרות, ואין שום שיתופי פעולה.
במצב פוליטי כזה, ברט קוואנו אינו רק שופט שמרן מבית המשפט לערעורים שמעוניין להתמנות לשופט עליון. על כתפיו יושבים באולם – או לפחות כך רואה זאת החצי הליברלי בארה"ב – אוונגליסטים משיחיים שמעוניינים לנצר את כל אמריקה, קפיטליסטים דורסניים, גברים לבנים מבוגרים שמבחינתם המדינה זה הם, אנאלפביתים מעיירות קטנות ופרימיטיביות במערב התיכון ובדרום, ניאו־נאצים וחברי הקו־קלוקס־קלאן. קוואנו מתייצב מול מישהי "משלנו", ולכן הוא האויב. ובמלחמה באויב אין שום פשרות, ואין שיתופי פעולה. וכמו ב"משחק של אנדר", גם כאן מדובר בגורלה של האנושות מול גזע עוין שמנסה להשתלט עליה. השאלה היא כמובן באיזה צד של המתרס אתה עומד, ובהתאם לכך מי מבחינתך מייצג את האנושות – ומי את החייזר התוקפן והאלים.
במאמר שפרסם השבוע תומאס פרידמן בניו־יורק טיימס תחת הכותרת "מלחמת האזרחים האמריקנית, חלק 2", הוא מביא אבחנה של שני חוקרים בתחום. לפיה, המפלגתיות בארה"ב, שאפשרה בעבר פשרות טקטיות ושיח בין מייצגי שתי האידיאולוגיות המרכזיות המתכתשות בה כבר עשורים רבים, עברה לשבטיות.
לנו בישראל הדבר יכול להישמע כהבדל סמנטי בלבד; אנחנו הרי רגילים לחיות בשבטים. אלא שבארה"ב המצב שונה: אם נניח רגע בצד את המיעוט הערבי, השבטים בחברה היהודית – שהיא הרוב המכריע כאן – מחוברים בדבק חזק מאוד של לאום שהוא דת ודת שהיא לאום. הבסיס היהודי המשותף והאתוס הלאומי המאחד הם גורמים רבי השפעה, וכוח משיכה עצום מחבר אותנו יחד למרות הכול.
בארה"ב, הגורם הזה כמעט אינו קיים. חוץ מזהות אמריקנית אמורפית במידה רבה שעליה בדיוק נלחמים הניצים, מה בעצם מחבר נפשית בין צעיר שחור מפרבר בפילדלפיה לאוונגליסט אדוק מאינדיאנה; ומה מחבר בין שני אלה לצעירה היספנית, דור שני למהגרים ממקסיקו, שמתגוררת בעיר שבה רוב היספני קתולי בטקסס; ומה בין שלושתם לבעל חנות לכיסויי סלולרי ממוצא סיני בצ'יינה טאון של מנהטן?
החברה האמריקנית נקרעה כבר לגזרים בתחילת שנות השישים של המאה ה־19. במלחמת האזרחים הנוראית נהרגו כ־700 אלף אמריקנים, איש בידי אחיו. במאה האחרונה ידעה אמריקה ויכוחים פנימיים סוערים נוספים – סביב מתן זכויות לשחורים או בעקבות מלחמת וייטנאם – אבל כפי שמציין פרידמן במאמרו, אז היו גם כמה גורמים מאחדים שלא קיימים כיום, ובהם מעמד ביניים חזק, ומלחמה קרה מול ברית המועצות, שאיחדה את האומה למול אויב משותף.
היום אין אויב חיצוני שמאיים על ארה"ב של אמריקה. אין אויב מלבדה. בין שקוואנו יאושר בסוף ובין שלא, המלחמה על נשמת האומה האמריקנית תמשיך במלוא עוזה. צריך לקוות, בשביל המעצמה החזקה בעולם שגם תומכת בנו לא מעט, שהמלחמה הזאת תישאר בעוצמה של שימועים מרתקים בשידור חי.
