ליאור חורב הוא אחד היועצים האסטרטגיים המוכרים בישראל. הוא עבד עם אהוד אולמרט ב"קדימה", ייעץ למשה כחלון כשהריץ את "כולנו", ואפילו סייע לרוני אלשייך בתקופתו כמפכ"ל המשטרה. בימין הוא זכור לדיראון עולם כחלק מהצוות של אריק שרון בתקופת הגירוש מעזה. הוא היה חבר בפורום החווה, המטה שבתחכום מרושע הצליח למסמס את הדיון בהיגיון הביטחוני מאחורי הנסיגה מעזה והפגיעה בתושבי גוש קטיף באמצעות דמוניזציה מכוערת למתיישבים וסיסמת השקר "יש פתרון לכל מתיישב".
באופן לא מפתיע, חורב היה גם אחד היועצים האסטרטגיים שהובילו במשך יותר מחצי שנה את קמפיין "מטה משפחות החטופים". לאחר שעזב כבר את הפעילות במטה התראיין חורב בהסכת של ערוץ הכנסת, וסיפר על העשייה ועל הסיבות שהובילו אותו להחליט לעזוב. חורב התגאה, אולי אפילו בצדק, בכך שפעילות המטה שימרה את נושא החטופים בתודעה הישראלית במשך תקופה ארוכה כל כך. לטענתו, היא גם הובילה לתמיכה בעסקה של יותר מ־70 אחוז מהציבור בישראל.
החלק המעניין היה כשסיפר על שני גורמים שהובילו לעזיבתו לפני חודשים אחדים. הנקודה הראשונה, לדבריו, הייתה בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב. במטה עלו קולות שקראו "לשנות דיסקט", להבין שעבודה נכונה מולו תקבע אם תהיה עסקה. חורב חלק על כיוון הפעולה הזה. כיום, בדיעבד, קשה לא לראות שהוא טעה אסטרטגית. זאת לא הייתה טעותו היחידה.
הסיפור שהכריע בסופו של דבר את הכף, לטענת חורב, והביא אותו למסקנה שאינו יכול לתרום עוד, היה כשהגיע למטה אדם מסביבת רה"מ בנימין נתניהו. הוא אמר לאנשי המטה שיש להם אומנם יותר מ־70 אחוזי תמיכה בדעת הקהל, אבל אין להם תמיכה בקרב "15 האחוזים הקובעים" בציבור, לטענתו: תומכי בצלאל סמוטריץ', איתמר בן־גביר והאגף הימני בליכוד.
חורב טען ש־70 אחוזי תמיכה מספיקים, ומעבר לכך חשב שבעבר האחר ניצב ציבור אידיאולוגי שלא יזוז מדעתו. "אני לא מוכן שיספרו לי שאם נעשה 'קומביה בכיכר', נביא את מועצת יש"ע ונרקוד ביחד לצלילי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, זה יביא אנשים עם עמדה אידיאולוגית כזו לתמוך בעסקת חטופים", הוא סיפר בריאיון. במטה חשבו אחרת, חורב פרש, הקמפיין מול הציונות הדתית החל בשיא המרץ ונחל הצלחה לא קטנה.
חורב, בטעותו, לא הבין את מערכת ההפעלה של הציבור הדתי־לאומי. אם תרצו, הוא העריך אותו יותר מדי. במשך חודשים רבים הימין והמגזר הביטו במציאות נכוחה, בלי להתבלבל. היעדרם של החטופים כאב להם, אבל הם הבינו שבמלחמה מול הרוע המוחלט של חמאס – השמדת כוחות המרצחים חשובה יותר. קמפיין ה"קומביה בכיכר", השירה והריקודים אולי לא שינו את עמדתו הרעיונית של הימין, אבל הצליחו לייצר סדקים רחבים מספיק. התפיסה המוסכמת מקיר לקיר שעסקה תהיה טעות קשה הוחלפה באזורים מסוימים במגזר בנרטיבים על קרע נפשי בין הרצון לראות את החטופים שבים הביתה ובין פחד מהשלכותיה של עסקה גרועה. הכאב על החטופים הוחלף ב"קרע נפשי", המבט המציאותי על העסקה הפך ל"פחד". ההבדלים דקים אך ניכרים, והם ערערו את עמידתו האיתנה של הימין.
קמפיין ה"קומביה בכיכר", לא שינה את עמדתו הרעיונית של הימין, אבל הצליח לייצר בה סדקים
את המחיר ראינו מול עינינו. החלק המשמעותי בשלב א' של העסקה הנוראית הסתיים. צה"ל נסוג מציר נצרים, תושבי עזה חזרו לצפון הרצועה, וחלאות חמאס שוב מרימים ראש. כעת ישראל עומדת בפני הברירה להמשיך לשלב ב', ולשלם מחיר בלתי נסבל של כניעה מוחלטת לכל דרישות הרוצחים מעזה – או לנצל את הגיבוי מארה"ב כדי לפתוח בעזה את שערי הגיהינום.
מאז הודעת חמאס על רציחתם של האם ושני התינוקות של משפחת ביבס, צוטטה שוב ושוב השורה הידועה מ"על השחיטה" של ביאליק: "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן", מתוך שאיפה לאומית לתעל את כאב המראות הקשים לעשיית נקמת צדק בפושעים הנאלחים. מול קריאות להמשך הכניעה, צריכה כעת להדהד בקול רם וברור שורה נוספת מאותו שיר: "ואם יש צדק – יופע מיד".
