מרתק במיוחד היפוך התפקידים סביב המהפכה המשפטית. לפתע אנשי המחאה, שזיקתם לאקדמיה רבה, זונחים את השיח הנרטיבי ושומרים מכל משמר על מהויות בלתי מעורערות, כמעט מטפיזיות. לעומתם שמרנים, שנתפסים על ידי החולקים עליהם כ"צרי מצח", מציעים פרשנויות חדשות למבנים תרבותיים מקריים כגון "דמוקרטיה"
ציון מאה שנה למכון למדעי היהדות – שהוא אבן הפינה לכינונה של האוניברסיטה העברית, ולמעשה להשכלה הגבוהה במדינת ישראל בכלל – הוא הזדמנות להרהורים רפלקטיביים על טיבו של הפרויקט ועל התקוות שנתלו בו, אל מול המציאות. המפעל האקדמי שהוקם בארץ יש מאין הוא ללא ספק פלא; לא ניתן לשער את מדינת ישראל ללא התרומה העצומה של האקדמיה הישראלית. דבריי להלן מכוונים למרחבי הרוח, מבלי לשכוח את התרומה והטוב הללו.
הרעיון כולו החל ב־1882, כאשר הרב פרופ' צבי הרמן שפירא, מתמטיקאי ואיש חיבת ציון, הציע לייסד בית ספר גבוה שממנו תצא תורה וחכמה לכלל ישראל. הרעיון הוצע בקונגרס הציוני הראשון, שנערך ב־1897, אך רק ב־1902 הוא לבש דמות ממשית, כאשר חיים ויצמן, מרטין בובר וברתולד פייבל שרטטו את חזון האוניברסיטה של העם היהודי. נדרשו עוד 13 שנים עד שבקונגרס הציוני ה־11 הצביעו בעד ייסוד אוניברסיטה בירושלים, שתלַמד בעברית.
ב־1923 נחנכו המכון לכימיה והמכון למדעי היהדות, ובז' ניסן תרפ"ה, 1 באפריל 1925, התקיימה הפתיחה הרשמית של האוניברסיטה העברית באמפיתאטרון של הר הצופים. בין הנואמים מול ההמונים שמילאו את המקום היו חיים ויצמן, הלורד בלפור, הנציב העליון לארץ ישראל סֵר הרברט סמואל, ח"נ ביאליק והראי"ה קוק.
הקמת המוסד גילמה חזון תרבותי־רוחני של מרחב לימוד והשכלה עבריים, כלליים, ברוח המהפכה התרבותית שמכונני התנועה הציונית האמינו בה. הייתה בה גם לעומתיות לחזון כינונו של מקדש פולחני־דתי, המתגלמת בקמפוס הר הצופים המשקיף על הר הבית מלמעלה למטה.
פחד ורחב לבבך
הרב קוק ייחל שהמוסד החדש יהיה מוקד להתפתחותה של רוח יהודית חדשה בארץ ישראל. תקוותיו וחששותיו מהאוניברסיטה נגזרו מהמטען הרוחני והתרבותי שליווה את הקמתה. הוא הבין היטב את ההבדל בין האוניברסיטה המוקמת ובין "הישיבה המרכזית" (לימים ישיבת מרכז הרב) שהקים בירושלים, ולא ביקש טשטוש גבולות; לדידו אוניברסיטה וישיבה הם קצוות וניגודים ראויים, התלויים זה בזה.
חששותיו קיבלו ביטוי בנאומו לכבוד האוניברסיטה, שנפתח בדברי הנביא ישעיהו: "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ, בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה. אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ, וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ, כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם, חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ". אכן, הבהיר הרב קוק, חגיגת פתיחת האוניברסיטה היא מקור לשמחה: דברי הנביא מתממשים, רבבות בני ישראל מתקבצים לציון. אך היא גם מקור לפחד ולחשש: "שני מהלכים ישנם לרוח ישראל. מהלך אחד פנימי כולו קודש… המשמש להעמקת רוחו". מהלך זה אמור להתקיים בעולם הישיבות. אכן ניתן להתדיין בביקורתיות על פירותיו של עולם הישיבות, אך זהו דיון למאמר אחר שראוי להיכתב.
לעומת המהלך הראשון, שמטרתו "להעמקת הקודש" של התורה "פנימה", המהלך השני עוסק ב"הוצאה והכנסה, להוציא מושגים וערכים של היהדות מתוך רשות היחיד שלנו אל רשות הרבים של העולם הכללי… ולהכניס גם מדעים כלליים מתוך האנושיות הרחבה, ולהתאים את הטוב והמעולה שלהם לאוצר חיינו בטהרתם". במילים אחרות: לתרגם את היהדות אל מערכות המחשבה "האוניברסליות" מצד אחד, ולהתעשר מתובנות "אוניברסליות" לצורך הבנת היהדות מצד שני. "וכאן הוא, אהובַי, מקום הפחד", המשיך הרב קוק. הפעולה שעוררה חשש הייתה מעין "תרגום התורה ליוונית", שבוצע במאה השנייה והשלישית לפנה"ס ולווה ברגשות מעורבים. ואכן בחשבון אחרון, מבהיר הרב קוק, "לא לחנם היה הפחד"; אך בד בבד, "לא לחנם היה גם רוחב הלב". רווח והפסד שימשו בערבוביה.
לטענת הרב קוק, אלה שקיבלו את המפגש ללא שום חשש נעלמו מהקהילה היהודית (מאמרי הראיה, 306). לעומת זאת, דווקא כניסה למפגש זה מתוך חשש מבטיחה "כוחות יצירה נאמנים". נוסח אחר: אם האוניברסיטה תראה עצמה כחזות הכול, היא לא תישא פרי טוב. הרב קוק מתייחס גם למורי מדעי היהדות, ואומר שהמלמדים "לימודי התנ"ך, התלמודים וחכמת ישראל ותולדתו", יהיו "אנשים אשר עם כל גדולת המדע שלהם יהיו גם שלומי אמוני ישראל בדעותיהם ובכל דרכי חייהם" (שם, 308; בקיצורים). אכן, קשה להתעלם מהפער העמוק בין תפיסת עולם זו ובין השקפת העולם האקדמית, שתראה מן הסתם בדברי הרב קוק התנקשות ברוח המחקר האקדמי ה"אובייקטיבי".
מרתק במיוחד היפוך התפקידים סביב המהפכה המשפטית. לפתע אנשי המחאה, שזיקתם לאקדמיה רבה, זונחים את השיח הנרטיבי ושומרים מכל משמר על מהויות בלתי מעורערות, כמעט מטפיזיות. לעומתם שמרנים, שנתפסים על ידי החולקים עליהם כ"צרי מצח", מציעים פרשנויות חדשות למבנים תרבותיים מקריים כגון "דמוקרטיה"
דברי ביקורתו של הרב קוק קיבלו הד בעולם האקדמי, בדברים החריפים של אנשי האסכולה הפריזאית למחשבת ישראל, אנשי אקדמיה ורוח ובהם יעקב גורדין, אליאן אמדו־לוי־ולנסי, תיאודור (תיאו) דרייפוס, בנימין (בנו) גרוס, מניטו ועוד. אלה עמדו על הניכור של מדעי היהדות מהמרחב היהודי הפועם. אסכולה זו העמידה חלופה ביקורתית לזו שהתפתחה בגרמניה, ערש לידתה של האסכולה הירושלמית באקדמיה הישראלית.
בהקשר זה נשמע גם קולו של הפילוסוף עמנואל לוינס, המצר על החדרת תובנות "מחקריות", כביכול אוניברסליות, שהן למעשה נוצריות, ותוצאתן – דחיפת "נוער שלם החפץ בנאמנות אל מושגים זרים לחלוטין ליהדות" (חירות קשה, 355). לוינס זועק שיש לשחרר את הטקסטים היהודיים מקיבעונם המוזיאוני אל חיי היום־יום. לא להסתפק בעיון קר ומרוחק ב"טקסט", אלא ליצור לימוד המוביל את התלמיד לקבל על עצמו את תורת היהדות או למצוא זהות תרבותית שיש בה "בית".
כאן המקום להזכיר גם את הפולמוס החריף של ברוך קורצווייל נגד יומרת "חוקרי מדעי היהדות" לשמש דַבָּרים בלעדיים של היהדות, אף שהמושג תורה זר להם. כלשונו: "המדע אינו יכול לרשת את הדת ולמדע היהדות אין שום אוטוריטה לגבי מהותה, בחינת יהדות חיה. מדעי היהדות עוסקים באנאטומיה של היהדות שחדלה להיות 'תורה'… הגיע הזמן להועיד לפרופסורים את מקומם האמיתי: הם אינם דובריה, משום שהיהדות חדלה להיות בשבילם מערכת דתית מחייבת" (במאבק על ערכי היהדות, עמ' 199-198).
תהום פעורה
מדעי הרוח שונים משאר המדעים באוניברסיטה. לצד הביקורתיות, הריחוק והיכולת להתבונן מבחוץ, להיות רפלקטיביים ולנסות לחתור לאיזו "אובייקטיביות", עליהם לשאת מסר בעל משמעות עבור הלומדים. תלמידים ותלמידות מגיעים ללמוד את הרוח – במובן הכי אינטימי, אישי, רגשי ואינטלקטואלי; משהו שיש בו מן "המֵעֵבר" למצוי כאן ועכשיו, משהו בשביל הנפש.
ציניות, ריחוק, ביקורתיות (שלא פעם נאמרת באגרסיביות), אוניברסליות מדומה עם חיתוך לשון של מוחלטות – הם לרועץ להשגת אותה משמעות עבור רוב מוחלט של התלמידים, שבוחרים שלא להגיע אל מדעי הרוח והחברה. התלמידים שלנו, ואלה שאינם מגיעים אלינו, גדלים במרחבים תרבותיים מובחנים; הם בני משפחה וקהילה, עם ותרבות. מרחבי התרבות המקומיים, המרובדים בצלילי בית ההורים שחלקם מסורתיים, הם החמצן שעליו הם גדלים ובו הם מתקיימים. הם יבחרו במדעי הרוח רק אם אלה יהיו להם משמעותיים, מאתגרים וישקפו את מורכבות חייהם.
טבעי וסביר שתלמידים יתרחקו מלימודים שמנסים להבהיר להם שזיקותיהם לתרבותם הפרטיקולרית הם בגדר טעות; שהם אוחזים באמיתות ארכאיות; שהמרחב של ה"שלנו" הוא פתטי וצר, פוליטי, קולוניאלי, מיזוגיני, מקרבן, ערמומי ופרי הבניה חברתית מדוּמה. רידודו של השיח האקדמי של מדעי הרוח והחברה לדיכוטומיה בינארית של תיאוריות; לביקורת צוננת משוחה ביהירות – שלא ברור מהיכן היא שואבת את סמכותה – כנגד כל סוג של שמרנות, ומסגור כל "אחר" כבלתי מוסרי ולא אינטליגנטי; לצידוד בעמדת הקורבן התורן כגילום של נרדף, שלא משנה מי הוא ומה סט הערכים שלו, הוא תמיד ייתפס כ"טוב" – חשיבה בינארית כזו מרתיעה מבקשי אמת ושיח רגיש, המבוסס על ערכים הנובעים ממפגש עם החיים עצמם.
רוח אקדמית זו, הנושבת בכלל העולם המערבי (ואני ממליץ על מאמרו של פרופ' בנימין בראון, "נקנה ביושר: משבר מדעי הרוח במערב בן זמננו") וגם בישראל – הולכת ומתחזקת משנה לשנה, ומעצימה את הפער בין המרחב הציבורי למגדל השן האקדמי. הריחוק מהפרטיקולרי והנהִייה אחר האוניברסלי – נהייה שקשה להבינה לאחר חשיפת היסודות התרבותיים העומדים מאחורי חזיון העוועים המוטרף של אוניברסיטאות ליגת הקיסוס לאחר ה־7 באוקטובר – הם מהפגעים הקשים במדעי הרוח באוניברסיטה, והם שמחבלים בשיקומם. הכפפת הכול למקובל מעבר לים משרתת את הרצון העז לבינלאומיות של האקדמיה הישראלית. רצון זה מגובֶה במהלכים ממסדיים רבים, שכל אחד מהם מחריף את הניכור של האקדמיה מהמרחב הישראלי על שלל גווניו.
המשוטט במסדרונות האוניברסיטה נכנס למיקרוקוסמוס של עולם תרבותי שלעיתים פעורה תהום בינו ובין רחובה של עיר. ישנה תחושת נתק בין אולמות העיון האקדמיים והנחותיהם לגבי מַהם "אמת", "ערכים" ו"עולם מתוקן", ובין קול ההמון על שלל קהילותיו. שורשיהן של קהילות אלו נעוצות בתפיסת עולם – גלויה וסמויה – רבגונית, מעמיקה ועשירה, אך הערוץ האידיאולוגי החד־כיווני של האוניברסיטה מתנשא עליהם וגורס כי יש לגאול אותם מ"טעותם".
המשתלם הנאמן להשכלה הגבוהה לומד עד מהרה שלא ניתן לטעון טענה ברורה על מה ראוי ומה נכון; הכול מתכנס להבניות חברתיות, שיש להצביע ולהאיר עליהן ובכך לפרקן כנרטיבים גרידא. האקדמאי מתרגל לשמוע בעיקר את עצמו ואת בני קהילתו הקשורים לתהליך קידומו, ובכך מאבד את המיומנות המצופה מאיש מחקר, להקשבה ולימוד ממי שמנוגד לו. איבוד המיומנות הזו מחבל בהעשרת השיח הציבורי בתובנות אקדמיות שנולדות דווקא מתוך אמפתיה והקשבה. כך קורה שלאקדמאים המתחנכים במסדרונות האוניברסיטה אין משהו משמעותי, דיאלוגי ותקשורתי להגיד לציבור הרחב.
הערת אגב שמרתקת אותי במיוחד: היפוך התפקידים סביב המהפכה המשפטית מכאן, והמחאה כנגדה מכאן. לפתע אנשי המחאה, שזיקתם לאקדמיה רבה, זונחים את השיח הנרטיבי ושומרים מכל משמר על מהויות בלתי מעורערות, כמעט מטפיזיות, שנלקח מהם מרחב פירוש מאוורר. לעומתם שמרנים, שנתפסים על ידי החולקים עליהם כ"צרי מצח", מציעים פרשנויות חדשות למבנים תרבותיים מקריים כגון "דמוקרטיה".
סוגיה נושקת היא אותה נהייה לבינלאומיות של האקדמיה הישראלית: ההתנתקות האיטית והבטוחה מהעברית; החתירה לכתיבה באנגלית בלבד, שמשרתת ציבור מובחן הקשור לציר התקדמות הפרוצדורה האקדמית; התביעה מאנשי מדעי הרוח לדבוק במענקי מחקר שמכתיבים סוג מסוים של נושאים, ומשעבדים את המרצים לסוג מסוים של פעילות ומחקר. כל אלה הופכים את המצוי באקדמיה לצפוי, ועבור חלק גדול של הציבור הישראלי – לבלתי רלוונטי.
קירות עבים וחלונות רחבים
בד בבד, אינני סבור שיש לדאוג ל"רוח". רוח האדם אינה מחכה להחלטות האקדמיה הישראלית, והיא תמצא את דרכה אל מחוץ לגבולות האוניברסיטה. משבר מדעי הרוח באקדמיה אינו בהכרח משבר הרוח בחברה. בתי מדרש רבים, מגוונים ומשובבי נפש, צומחים תחת כל עץ רענן (ואגב, גם בהם יש מקום לביקורת, שיפור ושכלול). אפשר לומר שטוב שכך, וראוי שתלמד הרוח במקום שהלב חפץ. אולם להבנתי, המצב הנוכחי הוא בגידה של האקדמיה בתפקידה כמעוז של ההשכלה הגבוהה, שאמורה לשרת את העם היהודי על שלל גווניו.
אינני סבור שיש לדאוג ל"רוח". רוח האדם אינה מחכה להחלטות האקדמיה הישראלית, והיא תמצא את דרכה אל מחוץ לגבולות האוניברסיטה. משבר מדעי הרוח באקדמיה אינו בהכרח משבר הרוח בחברה. בתי מדרש מגוונים ומשובבי נפש צומחים תחת כל עץ רענן
להבנתי, מדעי הרוח בהווייתם הראשונית אינם מנותקים מהחיים. נהפוך הוא. ליבתם היא המפגש עם החיים והחינוך, מרחב שננטש ואף הפך לסוג של קלון אקדמי בהיררכיית המחקר. ואולם, שָׁם בחינוך היא תפארתם של מדעי הרוח. סוקרטס, ממכונני תרבות המערב, היה בראש ובראשונה מורה משוטט בחוצות, ומראשוני הפילוסופים של החינוך. בחינוך טמון הגשר לליבו ורוחו של הציבור הרחב. בתחושתי – המגובָה בדיאלוגים עם תלמידים ותלמידות, מדעי הרוח שכחו שיש גם תשוקה ללימודים שיעודדו את הלומדים לאהוב יותר את תרבותם, ולא רק להיות מנוכרים וביקורתיים יותר כלפי המרחב המגדיר אותם.
לאקדמיה יש וצריכה להיות השפעה ציבורית, והיא אכן מחלחלת לרחובה של עיר. לא ניתן לתאר את תמונת החברה שבה אנו חיים ללא התרומה המשמעותית של ההשכלה הגבוהה. לצד הביקורת שהבעתי יש לאקדמיה הישגים מבורכים, שהם מחוללי שינוי בהרחבת הרוח ועולם היצירה, הפרשנות, כוח הניתוח והביקורתיות התרבותית.
בחזרה לדברי הרב קוק ולרוחם: הרב קוק תבע מאנשי האקדמיה הקשבה רב־ערוצית. הוא הבין את חיוניות האקדמיה כקוטב של תבונה כלל־אנושית, אך הציב תנאי הכרחי: שהיא תבין את הכרחיות הישיבה כמקום לימוד של קודש פנימי פרטיקולרי. שניהם שונים, משלימים, צריכים וסותרים זה את זה. האמת צומחת מכיוונים שונים: חשוב לקיים מחקר עיוני גבוה, אך יש להיות קשובים גם לקול ההמון (שמונה קבצים ח, רא). חזון האקדמיה העברית תובע מורכבות רבה: מחקר שפתוח לכל מרחבי עולם ללא נתק מהמקומי, זיקה ביקורתית שיש בה גם אמון במסורת וכבוד למסורת, מחקר מאמין עם שפה מובחנת שפניו לעולם כולו ולכלל האדם – ובאותה נשימה אינו מתפתה לטענת "החזון האוניברסלי", וליומרה שבדחיסת המרחב האינטלקטואלי כולו אל כלים אנליטיים "מקובלים" ו"הכרחיים".
מאורעות הימים סתומים ומזמנים חשיבה חדשה, שחרור מפרדיגמות ובחינה רעננה של דברים שהפכו לסוג של שמיים וארץ, כאילו ניתנו למשה מסיני. הזמנים הללו תובעים מאיתנו לשאול שאלות יסוד: מהי אקדמיה עברית? מה תפקידה של השכלה גבוהה? מה בין המקומי למרחבי החוץ? כיצד בונים בית שחלונותיו רחבים ופונים לכלל העולם, אך קירותיו איתנים והוא מצליח להעניק מרחב של "אנחנו"?
פרופ' אבינועם רוזנק מלמד בחוג למחשבת ישראל ובמרכז מלטון לחינוך יהודי, האוניברסיטה העברית; עמית בכיר במכון ון ליר ובעל הקתדרה לחינוך יהודי ע"ש מנדל
