נוכח המלחמה והאכזבה שלי ממנה אני מצוי בסוג של "ברחנות" (אסקפיזם)תמידית. הבנתי את זה על עצמי כבר בתחילת הלחימה.
חוסר היכולת להתמודד עם תמונות החטופים על תחנות האוטובוס בירושלים, על ה"הותר לפרסום" על קטועי הגפיים שראיתי ברחובות, על הגעגוע שלא מרפה למי שהלך וכבר לא ישוב, על חוסר היכולת שלי להאמין שאנחנו באמת עושים "הכל" לחזרתם של אחינו ואחיותינו משבי הנאצים בעת שאנחנו מפטמים עד כדי שומן את אותם המפלצות המחזיקות בהם.
ברחתי כי שמעתי את הפסוקים המקראיים באוזניי במין מנגינת תוכחה נבואית הרחק מהעבר –
"בניך ובנתיך נתנים לעם אחר ועיניך ראות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך… והצר לך בכל שעריך עד רדת חמתיך הגבהות והבצרות אשר אתה בטח בהן בכל ארצך" (דברים כ"ח)
"והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה" – השתגעתי אז הסטתי מבט.
אז יש עבודה, יש חיים, וקיימות גם תוכניות ריאליטי שמסמאות את העיניים מלראות את המציאות ואת הרגש מלהתייחס אליה איכשהו הסתגלנו.
אלא שזה לא באמת עבד, לא הצלחתי להתעלם מהכאב ולמחוק הרגש. תקופה שלא באמת ידעתי. נעתי בין כעס, תסכול וייאוש להתעלמות, להיעלמות.
לפני כמה ימים מצאתי נקודה טובה בזמן שניסיתי כמו רוב אזרחי מדינת ישראל למצוא חנייה פנויה בחניון בירושלים. חשבתי על כמה זה אינו מובן מאליו. ליהודים אין מקום לחנות בירושלים, זה פלא שהסבים של הסבים שלי היו חותמים עליו בבכי. טוב מה אני מתלהב, אולי זה רק החניון הזה ורק בעיר הזאת, סיקרן אותי אז בדקתי – החל מתחילת שנות האלפיים גדל מספר הלידות של יולדות יהודיות ביותר מ-40 אחוז, הילודה כאן הגבוהה ביותר מבין המדינות המפותחות ורק תעלה, זאת כנגד חוקי ההיסטוריה בה אוכלוסייה בעלת פיתוח טכנולוגי גבוה לעולם תהיה עם ילודה נמוכה.
תוחלת החיים גם היא מהגבוהות בעולם כאן והנה לכם, חניון מפוצץ הפך אצלי מבעיה מוניציפאלית לזריקת עידוד לאומית.
כשיצאתי מהחניון בדרכי למשכן הכנסת עברתי ליד המאהל של "פורום הגבורה" וכאילו בחוסר טקט משווע לאנשי המאהל בקע מרדיו אחד הרכבים בכביש השיר "ושתמיד יהיה לי רק טוב".
נכנסתי לאוהל והבטתי בסיסמא הכתובה על אחד השלטים בקיר – "צוואת הנופלים – עד הניצחון".
התמלאתי כח מהגבורה של האנשים האלו. משהו פנימי בלתי מוסבר, גנטי כמעט, אומר להם להמשיך, לא לוותר על אף כל הקושי. לפתע הבנתי שאין פער בכלל בין השיר לאנשי המאהל, הם מנגינה אחת של כאב, צמיחה, אמונה בצדקת הדרך וגם שמחה. השיר הכי שמח יצא בתקופה הכי קשה כי הוא מסמל שמחה "דווקאית" אמונה פנימית בלתי מוסברת שיהיה טוב. הוא הקול שתמיד היה בהיסטוריה שלנו שאומר לנו להמשיך בדרכנו.
נרגעתי. אנחנו חלק ממגמה של טוב היסטורי עקבי, בריאקציה קשה ביותר אבל זו אינה מגמה.
